Johnny's concerts and butais
Nino
oru_desu
Decided to make a neat list of all of the Johnny's related concerts/musicals/stage plays/events I attended during my year in Japan:

2016.02.23 Souvenir (スーベニア)
          Kyomoto Taiga
2016.03.03 Endless SHOCK
        Domoto Koichi, Yara Tomoyuki, Fukuda Yuta, Matsuzaki Yusuke, Morohoshi Shoki,
        Kishi Takayoshi, Matsukura Kaito, Nozawa Yuki
2016.03.07 Endless SHOCK
        Domoto Koichi, Yara Tomoyuki, Fukuda Yuta, Matsuzaki Yusuke, Morohoshi Shoki,
        Kishi Takayoshi, Matsukura Kaito, Nozawa Yuki
2016.04.13 Johnny's Baseball Tournament
       Various Johnny's members; from Matchy to the tiniest Johnny's jr
2016.05.26 THE CIRCUS
       Yara Tomoyuki, Koshioka Yuki
2016.06.01 Soleil (それいゆ)
       Nakayama Yuma, Tatsumi Yudai
2016.06.16 Coin-Locker Babies (コインロッカー・ベイビーズ)
       Kawai Fumito, Hashimoto Ryosuke, Sanada Yuma
2016.08.15 Summer Station Johnny's Kingdom (サマステ ジャニーズキング)
       Love-tune, Snow Man, Takahashi Kaito, Hi Hi Jets
2016.08.17 Summer Station Johnny's Kingdom (サマステ ジャニーズキング)
       SixTONES, Travis Japan, Nagase Ren, Hi Hi Jets


Concerts/butais/events I won a ticket for but couldn't attend in the end:

2016.02.23 VS Arashi filming (VS嵐)

       Arashi
2016.04.24 Kakigeki/Ichiba Saburo ~ Onsenyado no Koi (歌喜劇/市場三郎~温泉宿の恋)
       Hamada Takahiro
2016.06.12 NEWS LIVE TOUR 2016 "QUARTTETO"
       NEWS
2016.09.18 En ~Mukashinajimi~ (縁~むかしなじみ~)
       Fo~yu~
2016.12.12 CROSS HEART (クロスハート)
       Yara Tomoyuki, Nakayama Yuma, Morohoshi Shoki, Teranishi Takuto
2016.12.31 Johnny's Countdown 2016-2017
      Johnny's, Johnny's, Johnny's

Fanfiction Masterpost
I have a pain in my sawdust
oru_desu
Since I use this journal mostly for posting fanfictions (written by me or my friends) I thought I might as well make a proper masterpost, so it would be much easier to find everything. ^^

Title: איש הג'יפה הישראלי
Author: Adi
Language: Hebrew
Characters: Arashi, OC
Rating: PG
Genre: Crack
Length: One-shot
Status: Complete
Summary:

אראשי יוצאים לסיבוב הופעות בישראל, ורק ארבעה מהם חוזרים.

Title: אראשי בין כוכבים
Author: momo100
Language: Hebrew
Characters: Arashi, OC, Ryo Nishikido (Kanjani∞)
Rating: PG
Genre: Humor, Science Fiction, Adventure
Length: Multi-chapter
Status: Complete
Summary:
אראשי מוצאים את עצמם במימד אחר בו הם לא קיימים. הם צריכים לחפש את הכפילים שלהם במימד השני כדי שיעזרו להם לחזור הביתה. בסופו של המסע הם פוגשים מישהו שהם לא רוצים לפגוש ;)

Chapter 1 // Chapter 2 // Chapter 3 // Chapter 4 // Chapter 5 // Chapter 6 // Chapter 7 // Chapter 8 (Final)

Author: momo100
Language: Hebrew
Characters: An Cafe, Dir en Grey, Mana(ex.Malice Mizer), Kanjani∞, Keito Okamoto(Hey! Say! JUMP)
Rating: PG
Genre: Humor, Angst
Warning: Character's death
Length: One-shot
Status: Complete
Summary:
בו מחפש את ייעודו בחיים בעזרתם האדיבה של חבריו, האם יצליח?


Title: ג'ון מאטסומוטו והחלום הקסום
Author: Naama-chan & Misa
Language: Hebrew
Characters: Various JE idols, Johnny's Jrs, Megumi(?) Matsumoto, Johnny Kitagawa, Yusuke Yamamoto, OC
Rating: PG
Genre: Humor, Action, Crossover
Warning: Character's death, Violence, OOC
Length: Multi-chapter
Status: Complete

Title: ג'וניזלנד
Author: Adi
Language: Hebrew
Characters: Various JE idols, SM idols
Rating: PG
Genre: Humor, Action, Crossover
Warning: Violence
Length: Multi-chapter
Status: Complete
Summary:
מיסטר ג'וני מת, ובקשתו האחרונה שולחת את הג'וניזים הוורודים שלו למסע ליבשת האבודה אטלנטיס. שם הם צריכים להתמודד עם אתגרי הטבע, שני רוצחים סידרתיים, פיראטים קוראנים אלימים, ומחסור בג'ל לשיער.

Chapter 1 // Chapter 2 // Chapter 3 // Chapter 4 // Chapter 5 // Chapter 6 // Chapter 7 // Chapter 8 // Chapter 9 // Chapter 10 // Chapter 11 // Chapter 12 // Chapter 13 // Chapter 14 // Chapter 15 // Chapter 16 // Chapter 17 // Chapter 18 // Chapter 19 // Chapter 20 // Chapter 21 // Epilogue

Title: ג'וניזלנד 2: ג'וניז מסביב לעולם
Author: Adi
Language: Hebrew
Characters: Various JE idols, DBSK
Rating: PG
Genre: Crack, Adventure
Length: Multi-chapter
Status: Complete
Summary:
הג'וניז החביבים מתפזרים לארבע קצוות תבל ומנסים לחזור לכור מחצבתם תוך התמודדות עם רעב, בדידות, חתונה כפויה והישרדות בג'ונגל.

Title: ג'וניזלנד 3: זמנו של טאקי
Author: Adi
Language: Hebrew
Characters: Various JE idols
Rating: PG
Genre: Crack, Adventure
Length: One-shot
Status: Complete
Summary:
טאקי מגורש בבושת פנים מהבידוריישן, מה שמוביל להידרדרות החברה ולמותם הכולל של הג'וניז. כוחות העל של טסובאסה שניתנו לו ע"י כוח אלוהי שנטל את מאור אוזניו מאפשר לג'וניז צ'אנס אחרון לעבור בזמן ולתקן את המעוות.

(It was too long for lj so I had to divide it into 4 parts)
Part 1 // Part 2 // Part 3 // Part 4

Title: דפוקים בשכל שייגעצים קוריאנים
Author: Imouto-chan
Language: Hebrew
Characters: DBSK, OC
Rating: PG
Genre: Crack
Length: Two-shots
Status: Complete
Summary:
המסע המופלא של דבס"ק מהמזרח הרחוק למזרח התיכון.

Part 1 // Part 2

Title: הזוג המוזר
Author: me
Language: Hebrew
Characters: Hey! Say! JUMP, Ryutaro Morimoto(ex.Hey! Say! JUMP), Shintaro Morimoto(Johnny's Jr.), Taiga Kyomoto(Johnny's Jr,), Juri Tanaka (Johnny's Jr.), Super Junior
Rating: PG-13
Genre: Angst, Crossover
Warning: Minor abusing
Length: Two-shots
Status: Ongoing

Part 1 // Part 2
Author: momo100 & Adi
Language: Hebrew
Characters: DBSK, Dir en Grey, OC
Rating: PG
Genre: Crack
Length: One-shot
Status: Complete
Summary:
דבס"ק מגיעים להוואי כדי לקנות ליונהו חצוצרה. שם הם נקלעים לצרות וצריכים להשיג כסף בכל דרך אפשרית כדי לצאת מהם.

Title: מרחץ הדמים
Author: me
Language: Hebrew/English
Characters: Toshiya(Dir en Grey), Shinya(Dir en Grey)
Rating: R
Genre: Angst, Horror
Warning: Suicide, Character's death
Length: One-shot
Status: Complete
Summary:
"The floor around him was all stained with blood. He felt the warm red liquid seeping from the wounds on his body. He felt his heart speeds up his beatings, trying to pump more blood into his veins, as if to compensate for the lost blood..."

Hebrew Version
English Version

Title: נינו העורב הצרחן
Author: Nee-chan
Language: Hebrew
Characters: Kazunari Ninomiya (Arashi), Gackt
Rating: PG
Genre: Crack, Angst, AU
Warning: Violence, Character's death
Length: One-shot
Status: Complete
Summary:
נינו, אוכל הצוף המצוי הוא יצור חמדני במיוחד. נינו אינו בעל מנת משכל גבוהה, אך בעל חמדנות יוצאת מגדר הרגיל. הוא מנסה לשדוד את ביתו של הערפד המפורסם ביותר ביפן, אך כמו בכל סיפור הדברים יוצאים מכלל שליטה...

Original story
Alternate ending

Title: עלילות מאטסוג'ון
Author: momo100
Language: Hebrew
Characters: Jun Matsumoto(Arashi), Kazunari Ninomiya(Arashi)
Rating: PG
Genre: Crack, Adventure, Action, Angst
Length: One-shot
Status: Complete
Summary:
סיפור פסיכומטרי. נינו מחליט לעבוד על מאטסוג'ון, ושולח אותו למסע ברחבי יפן. תנינים, כלבים וצמחים ארסיים- כל זאת ועוד מנסים (ומצליחים) להתעלל במאטסוג'וננו.

Author: momo100
Language: Hebrew
Characters: Kei Inoo(Hey! Say! JUMP), Kota Yabu(Hey! Say! JUMP), Ryosuke Yamada(Hey! Say! JUMP), Keito Okamoto(Hey! Say! JUMP), Ryutarou Morimoto(ex.Hey! Say! JUMP), Jun Matsumoto(Arashi), Kazunari Ninomiya(Arashi), Satoshi Ohno(Arashi), TM Revolution, Ruki (the GazettE), Johnny Kitagawa
Rating: PG
Genre: Humor, Adventure, AU
Warning: Crossdressing
Length: One-shot
Status: Complete
Summary:
קיי נרדם וחולם חלום מאוד משונה, בו יש ג'יירוקרים שמדברים בחידות, ג'וניז מטורפים, חברי להקה שעולים על העצבים והאחד והיחיד - השליט הנורא ג'וני!

Title: Romeo & Yuya
Author: me
Language: English
Characters: NewS
Rating: PG
Genre: Fluff, Humor, Romance
Warning: Crossdressing
Length: Multi-chapter
Status: Ongoing

Chapter 1 // Chapter 2 // Chapter 3 // Chapter 4 (Final)

Author: momo100
Language: Hebrew
Characters: Kinki Kids, Kazunari Ninomiya(Arashi), Masaki Aiba(Arashi), Satoshi Ohno(Arashi)
Rating: PG
Genre: Comedy
Length: One-shot
Status: Complete
Summary:
פציעה טראגית של קואיצ'י מאלצת את קינקי להיעזר בשירותיהם המוטלים בספק של אראשי, תוך כדי גילוי מחדש של החברות שלהם.

Author: momo100
Language: Hebrew
Characters: the GazettE
Rating: PG
Genre: Humor, Tragedy ;)
Length: One-shot
Status: Complete
Summary:
גאזט מתרסקים על אי בודד, ומנסים לשרוד למרות התנאים המחפירים. זהו סיפור טרגדי, שכן לבסוף היצורים ניצלים ממוות בטוח, בודדים בלב ים.

Title: Nameless Story Underground
Author: me
Language: Hebrew/English
Characters: the GazettE
Rating: PG
Genre: Humor, Angst, Adventure, Action
Length: Multi-chapter
Status: Ongoing
Summary:
במהלך הטיסה של גאזט לסיבוב הופעות באירופה משהו משתבש והמטוס מתרסק על אי בודד

Hebrew Version: Chapter 1 // Chapter 2 // Chapter 3 // Chapter 4 // Chapter 5 // Chapter 6

English Version: Chapter 1 // Chapter 2 // Chapter 3 // Chapter 4 // Chapter 5 // Chapter 6

Title: Pacific
Author: me
Language: Hebrew
Characters: NewS, Tomohisa Yamashita, Ryo Nishikido(Kanjani∞), Kazunari Ninomiya(Arashi), Sho Sakurai(Arashi)
Rating: PG-13
Genre: Humor
Warning: BL(?)
Length: One-shot
Status: Complete
Summary:
ההופעה הראשונה של ניוז בטוקיו דום וקצת ממאחורי הקלעים.

ג'וניזלנד 3 – זמנו של טאקי: (חלק ד')
I have a pain in my sawdust
oru_desu
לא עלתה שום הבעה על פניו של נאקאי כשהוא הכניס את נאגאנו ואת ריו המכוסים בדם לתוך בית החולים.
"חדר גופות מימין," הוא הנחה אותם בקול חסר רגש.
"אולי טיפול נמרץ?" ביקש נאגאנו בתקווה.
"מכאן," נאנח נאקאי.
כעבור שעה נאקאי גלגל את ריו נישיקידו על מיטה על גלגלים לחדר של הריידא.
"תשגיח עליו, אבל לא סביר שהוא יתעורר אי פעם," מסר נאקאי לריידא את החדשות הטובות ובא לצאת מהחדר.
"רגע!" קרא הריידא אחריו. "אבל מה עם שינגו!"
"בנוגע לזה," אמר נאקאי והסתובב בחזרה. "מצאנו נוגדן למיונז, אבל כרגע זה נבדק על צ'אנגמיני מעבדה."
"על מה?" תהה ההוא-עם-העיניים.
"חמוסים, כמובן," השיב נאקאי ויצא מן החדר.

"תסתכל עליו," לחש ג'ין.
"כמו מומיה," השיב לו קוקי בלחישה.
"הוא תופס מקום שהיה יכול להיות של אנשים חיים," אמר ג'ין ושכח ללחוש.
"הוא חי!" מחה הריידא. "בינתיים."
"עכשיו הוא כבר לא כל כך חש, הא?" אמר קוקי ברשעות. "אולי הוא יישאר ככה לתמיד?"
"זה ייתכן בהחלט," הסכים מוריטה.
"היי!" מחה הריידא שנית.
"אולי נגרום לו לפנות את המיטה הזאת?" הציע קוקי.
"בעזרת כח פיזי לא מתון?" המשיך ג'ין.
הריידא פרץ בדמעות.
"עכשיו הגזמתם," נהם עליהם יאמאגוצ'י. "לכו מכאן!"
הוא תפס אותם בצווארוניהם והשליך אותם מהחלון.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"משעמם לי," גנח סובארו.
"הקרקס בדרך," אמר יארה בציניות.
"באמת?" נדהם ריוהיי.
"לא," נאנח יארה.
"אבל הוא באמת כאן!" אמר קיי והצביע.
ואכן, עמד שם אוהל קרקס אדום-צהוב ענקי.
"אז בואו ניכנס," אמר קואיצ'י.
הם נכנסו.
"אההההה!!!!!!!!!!!" צרח יאמאדה.
"מה קרה?" שאל יאבו קוטה.
"האקרובט הזה כמעט נפל עליי!" צווח יאמאדה.
"זה לא סתם אקרובט!" אמר אוקדה. "זה הבלונדיני!"
"איזה בלונדיני?" שאל יאמאפי. "יש יותר מדיי כאלה."
"ציקאדה," אמר האשימוטו.
"אה," הנהנו כולם. ואז...
"האשימוטו?! מתי הגעת לכאן?" נדהמו כולם.
"לפני כמה ימים," הסביר האשימוטו. "עם שאר אבס"ז, הם שם למעלה."
הם הרימו את מבטם וראו ארבעה אקרובטים מקפצצים להם בין נדנדות בגובה שערורייתי, עושים סלטות מושלמות.
"הנפילה הייתה בכאילו," אמר ציקאדה אחרי שנחת לידם. "בשביל להפחיד את הקהל."
"ואת יאמאדה," הוסיף דאיקי.
"אני קהל!" מחה יאמאדה.
"טוב, הלכנו," אמר יארה. "את הפעלולים של ציקאדה כבר ראינו מספיק פעמים בחיים שלנו."
"אני בא איתכם!" קרא האשימוטו. "משעמם לי!"
"גם אני בא!" אמר פומיטו.
"כל השאר, לבית החולים," הנחה אותם פוג'יגאיה.
"למה בית חולים?!" נחרד טוטסקה.
"כל הג'וניזים חסרי התועלת הולכים לשם," הסביר נינו.
"אה, טוב," נרגע טוטסקה. "אנחנו כבר הולכים."
"אבל לאן אנחנו נלך?" שאל פומיטו.
"לאן, באמת?" שאל דמוקין.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"לשם!" נזעק ריו ופקח את עיניו.
מוריטה צווח.
"מה אתה חושב לעצמך, קם לתחייה פתאום?!" הוא צרח על ריו.
"מה זאת אומרת, לשם?" שאל הריידא.
ואז ריו התחיל לדקלם בקול עמוק ומונוטוני.
"לשם הלכה כל הקבוצה, כדי למצוא להם מוצא.
אל כנפיים יודעי הסוד, אשר שולטים הם ביסוד.
כי הזמן הוא כמו קפה, הוא זורם וגם יפה.
ושם תמצא התשובה, אם תקדיש קצת מחשבה."
"מעניין," אמר סאקאמוטו. "אני חושב שצריך להגיד את זה ליארה."
"בהחלט," הסכים הריידא.
"מוריטה," ציווה סאקאמוטו. "לך תתפוס את נאגאנו."
מוריטה חזר כעבור רגע מתנשף וחבול ונאגאנו בעקבותיו.
הריידא מסר לנאגאנו את הנבואה של ריו. נאגאנו הביט בה בקצרה, תחב אותה לכיס שלו ונסע לדרכו.

"אייאמה-סאמה, אתה כזה מצחיק!" שמע נאגאנו את ריוהיי בזמן שהוא נכנס לחנות המלאה מלמלה ותחרה בכל צבעי הקשת.
"אתם יודעים, כשהייתי בתיכון-" פתח אייאמה, אבל אז נאגאנו קטע אותו.
"תקשיבו איזה קטע," פתח נאגאנו. "דרסתי את ריו מקודם-"
"יופי!" צהל נינו.
"ואז הוא הפך למגדת עתידות," המשיך נאגאנו. "והוא אמר שהוא יודע איך נוכל לחזור לזמן שלנו!"
"איך? איך?!" שאל יארה.
"יש לי כאן נבואה," אמר נאגאנו ושלף אותה מכיסו.
איקוטה טומה, שהיה הכי קרוב לנאגאנו, לקח את הנבואה והקריא אותה בקול.
"אז יש לנו כאן פתיחה, סיום, ועיקר הנבואה באמצע," הסביר יאמאפי בטון מלומד.
"איך אתה יודע?" שאל האשימוטו בפליאה.
"למדתי ספרות באוניברסיטה," אמר יאמאפי בגאווה.
"לא למדת שיווק?" שאל נג'י.
"אה, כן," אמר יאמאפי במבוכה והשתתק.
"הוא צודק, בכל מקרה," אמר קימורה טאקויה. "החלק העיקרי הוא שיש כנפיים ששולטים בזמן שקשורים איכשהו לקפה."
"מה הקשר בין כנפיים לקפה?" שאל דמוקין בתמיהה.
"מה הקשר בין עורב לשולחן כתיבה?" שאל אייאמה בהתחכמות וכולם השתיקו אותו.
הבלונדיני התפרץ לחנות.
"חבר'ה, טסובאסה וטסויושי יושבים בבית קפה בהוקאיידו," הוא ילל. "בזמן שכולנו עבדנו כמעט למוות, הם ישבו ושתו תה!!"
"שקט, הבלונדיני," השתיק אותו קואיצ'י. "אנחנו מנסים למצוא מה הקשר בין כנפיים לקפה."
"רגע, רגע," אמר יארה שהבין משהו פתאום. "טסובאסה זה כנפיים, לא?"
"אכן," אישר שו.
"והוא יושב בבית קפה, נכון?" המשיך יארה.
"זה מה שאמרתי לכם!" ילל הבלונדיני.
"אז זו התשובה!" קרא יארה. "טסובאסה שנמצא בבית קפה בהוקאיידו יודע איך לחזור הביתה!"
והם שעטו לשדה התעופה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"אתה יודע, טסובאסה," שח לו טסויושי. "אני מתגעגע קצת לקואיצ'י."
"אז בוא נלך למצוא אותו," הציע טסובאסה בתקווה.
"נה, אין צורך," פטר אותו טסויושי ושתה את שארית התה. "הוא כבר כאן."
"כאן?" נדהם טסובאסה שחשב שטסויושי נהיה מטושטש מעודף תה. "איפה?"
"שם," אמר טסויושי והצביע.
ואכן שם, מרוח על חלון הראווה של בית הקפה הקטן, היה קואיצ'י.
ולא רק הוא.
נג'י הצטרף אליו על החלון, ואחריו דמוקין, ריוהיי, אייבה ויאמאפי.
יארה הצטרף לחבורה מתנשף, אבל במקום להימרח על החלון הוא פתח את הדלת.
"טסובאסה!!!!!" הוא שאג.
"היי!" נופף טסובאסה. "וביי!"
ואז הוא נס על נפשו.
יארה דלק בעקבותיו, אבל בגלל שבית הקפה היה קטנטן, הם סתם רצו במעגלים מסביב לשולחנו של טסויושי הצוחק.
"מספיק עם זה, טסובאסה-קון," אמר טסויושי. "זה לא יהרוג אותך לעצור."
"ואני דווקא חושב שכן," התנשף טסובאסה.
נג'י נעמד בנתיב הבריחה של טסובאסה (הוא חמד את העוגיות של טסויושי), וטסובאסה התנגש בו ועף על יארה.
לפני שטסובאסה הצליח לברוח בשנית, יארה ריתק אותו לרצפה.
"אולי תהיה חנינה?" התחנן טסובאסה. "הקלה בעונש? שנות שירות ציבורי?"
"מה דעתך על תשובות לשאלות שלי?" הציע יארה.
"בהחלט," הנהן טסובאסה עד שראשו כמעט נפל. "תרצה גם תה?"
"או, כן, בבקשה," אמר טסויושי.
"איך הגענו לכאן?" שאל יארה.
"במטוס," ענה סובארו.
"לא להוקאיידו!" קרא יארה בתסכול. "התכוונתי לעתיד!"
"בוא נשב," הציע טסובאסה. "ואני אספר לך הכל."
"אחרי שכולם התיישבו בנוח וקיבלו ספלי תה שנקנו בכספו של טסובאסה, התחיל טסובאסה את סיפורו.
"הכל התחיל בסוף שנת 2014," הוא התחיל.
"מה פתאום 2014?" קטע אותו נינו. "אנחנו רוצים לדעת מה קרה ב-2013!"
"חוץ מזה," ציין האשימוטו. "באנו מ-2013, איך אתה יודע מה קרה ב-2014?"
"איך אתם כאן?" שאל טסובאסה ברוגז. "אני נוסע בזמן, והכל התחיל ב-2014."
"בכל מקרה," התחיל טסובאסה שוב. "הכל התחיל ב-2014, כאשר חליתי קשות."
"הי!" קרא אינוהארה בחלחלה.
"התנדנדתי בין חיים למוות, איבדתי את כושר השמיעה שלי, וחברי לא באו כלל לבקר אותי," אמר טסובאסה והוסיף, "ג'וני מת ב-2013, ולכן כל הג'וניזים היו עסוקים בלנסות למצוא פרנסה חדשה."
"זה לא תירוץ!" קרא איקוטה טומה.
"ואז...!" המשיך טסובאסה. "מתתי."
"לא!" יבב ריוהיי. "למה?!"
"לא באמת מתתי," הסביר לו טסובאסה. "אבל מצאתי את עצמי בגן עדן, אז חשבתי שמתתי. הגעתי לעתיד. ריפאו אותי. השיבו לי את מאור אוזניי, וכך שבתי לחיים."
"מאור אוזנייך?" שאל יארה בגבות מורמות.
"אל תיתפס לקטנות," פטר אותו טסובאסה והמשיך את סיפורו. "החלטתי שעליי לחזור לזמן שבו הגלתם את טאקי, כדי להציל את החברה שלנו, ג'וניז בידוריישן."
"איך זה יעזור?" שאל טסויושי.
"אם תראו שהעתיד ללא טאקי יהיה כזה," הסביר טסובאסה. "האם בכל זאת תגרשו אותו? אני חושב שלא."
"ואתה צודק!" קרא קואיצ'י. "בואו נחזור להווה ונחזיר את טאקי, היורש החוקי של מיסטר ג'וני!"
כל הג'וניז הריעו.
טסובאסה אסף את הג'וניזים שבבית הקפה ואת הג'וניזים שבבית החולים (שינגו קם לתחיה בדרך פלא), ואת נאגאנו שתמיד מסתובב פה ושם, ובהבזק אדיר של אור ורוד ומנצנץ, הם חזרו הביתה.
יארה פקח את עיניו וראה את התקרה של החדרון בו התאמן עם קואיצ'י לאנדלס שוק.
"מהר!" קרא אותו קואיצ'י מדובר. " חייבים לעצור את קוקי וג'ין!"
יארה קפץ על רגליו ושעט בעקבות קואיצ'י במורד המדרגות.
ג'וניזים זרמו מכל רחבי הבניין, ממהרים לכיוון אולם הכניסה כדי לעצור את הזוועה שעמדה להתרחש.
או שהתרחשה כבר.
אולם הכניסה היה מלא בזבל וזוהמה. על הקיר היה מקטע נקי בצורת טאקי.
"אוי, לא!" קרא ריוהיי. "איחרנו את המועד!"
"מה?" תהה אונו. "זה היה במבטא קאנסאי?"
"לא," הסביר לו נינו בסבלנות "זה פשוט היה יותר מדיי חכם למח האומלל שלך. הוא התכוון שאיחרנו וטאקי כבר ברח."
"אז מה נעשה?" שאל יוטו ודמעות בעיניו.
"אנחנו לא נוותר!" קרא יארה בלהט. "אנחנו מסוגלים לשנות את העתיד! אם רק נאמין, הכל אפשרי!"
כל הג'וניזים הריעו.
"בואו נלך למצוא את טאקי!" קרא טסובאסה ויצא מהבניין בריצה.
כל הג'וניזים שעטו אחריו.
"חכו לי," התנשף טסויושי שהשתרך במאסף.
"רגע!" צעק יארה ועצר בחריקת רגליים.
"מה?" שאל קימורה.
"לאן אנחנו הולכים?"  שאל יארה.
רק הדממה ענתה לו.
מרחוק הוא שמע קול של דהרת סוס וצווחה בקול גבוה.
קואיצ'י עצר את הסוס הלבן שלו מול האף של יארה, וטסויושי החליק ממנו בפרצוף לבן.
"אני יודע לאן ללכת," אמר קואיצ'י בקול עמוק ומסתורי.
"באמת?" שאל אינוהארה הנרגש.
"ברור שלא," אמר קואיצ'י. "סתם רציתי להגיד את זה."
יארה חבט במצחו בתסכול.
"לא כדאי שדבר ראשון נבדוק בבית שלו?" שאל טסובאסה.
"זה רעיון טוב," אמר יאבו קוטה.
הם עלו על הרכבת (כן, גם הסוס של קואיצ'י) והם נסעו לשינג'וקו.
הם דפקו על הדלת של הבית של טאקי.
טאקי פתח את הדלת, לבוש בחלוק אמבטיה ורוד, עייף למראה.
"טאקי!" קראו כולם במקהלה. "בבקשה תחזור לג'וניז!"
טאקי טרק להם את הדלת בפרצוף.
"אל דאגה," אמר נג'י. "טאקי תמיד משאיר חלון פתוח. בואו."
"אתה רוצה שאנחנו נפרוץ לו הביתה?" שאל הריידא בתדהמה.
"כן," השיב נג'י בלי היסוס.
"בסדר, בוא נלך," אמר הריידא ועקב אחרי נג'י אל אחורי הבית.
שם הם מצאו חלון בגודל של קרון רכבת פתוח לרווחה.
"רואים?" אמר נג'י בפרצוף זחוח. "אמרתי לכם."
"רגע!" קרא הריידה. "יש כאן אזעקה!"
הוא שלף מכיסו ערכת פריצה ועבד על שולי החלון בזמן שנג'י מלמל "באמת לא הבנתי למה היה כל כך הרבה רעש כשנכנסתי דרך החלון שלו בארבע הפעמים הקודמות..."
נשמע קליק קטן והריידא פינה את הדרך בקריאת "וואלה!" קטן.
טסובאסה נכנס ראשון.
"הנה טאקי!" צווח מוריטה גו.
כולם רצו לכיוונו ומצאו את טאקי מרוח במיטה שלו.
"בבקשה, טאקי," אמר יארה. "בבקשה תחזור. אנחנו זקוקים לך."
"אף אחד כבר לא זקוק לי יותר," אמר טאקי בקול עגמומי. "ג'וני נישל אותי מהירושה."
כל הג'וניז שאפו אוויר בחדות.
"הוא לא!" קרא סאקאמוטו בפרצוף מזועזע.
"הוא כן," נאנח טאקי.
"אני אדבר איתו," אמר סאקאמוטו ויצא מהחדר בנחישות ונאגאנו בעקבותיו.
"באמת, טאקי, אנחנו לא יכולים בלעדיך!" אמר פומה.
"אז תוכיחו את זה," אמר טאקי ובעיניו זיק מרושע.
"איך?" שאל אייבה.
"תעלו כאן הצגה המהללת אותי, על קורות חיי וסבלי וכמה אתם לא מסוגלים לשרוד בלעדיי," אמר טאקי.
"יופי!" קרא נישיקיאורי שצץ משום מקום. כמה הייסייג'אמפים צווחו. "זה הרי חלום חיי! אז ככה..."
כל הג'וניז נעמדו במעגל עידוד ונישיקיאורי התחיל להסביר תפקידים ושורות.
"זה המון שורות לזכור!" מחה קאמה, שנבחר לשחק את טאקי.
"הייתי אומר שאתה יכול ושאני מאמין בך," אמר נאקאי. "אבל אני לא."
וכך, בהתראה של רגע, הם העלו את המחזמר "טאקיזאווה אנבוג'ו".
צ'ינן שיחק את טאקי בילדותו בהיותו ילד קטן ועני, שג'וני מצא אותו ברחוב ורומם אותו מהאשפתות. קאמה המשיך משם ושיחק את טאקי כתור עלם צעיר, שמצליח בכל דבר שרק עשה. סובארו שיחק את עצמו, כתור חברו הטוב ביותר של טאקי שתמיד קינא בו בסתר ובסוף הם רבו ולא דיברו עוד מאז. טסובאסה שיחק גם הוא את עצמו, כתור נער זנוח ומכוער, שנבחר ע"י טאקי להיות שותפו בצמד "טאקי וטסובאסה".
וכך חייו של טאקי התגלגלו לנגד עיניו, והוא צחק ובכה בקטעים הנכונים. אך ההצגה כבר קרבה לסיומה והיה חסר להם שחקן. הם תכננו שסאקאמוטו ישחק את ג'וני, ויפציר בטאקי לחזור לג'וניז, אך סאקאמוטו עוד לא חזר מהמשימה שלו.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
נאגאנו עצר את מכוניתו ה"שאולה" בחריקת בלמים וסאקאמוטו נחלץ ממנה והקיא.
"קדימה!" זירז אותו נאגאנו. "אין לנו זמן!"
סאקאמוטו קם ורץ בעקבות נאגאנו למשרדו של ג'וני. הוא פתח את הדלת בתנופה ואמר לג'וני ללא שהיות: "אתה חייב להחזיר את טאקי לג'וניז!"
"בסדר, סאקאמוטו-סאמה," אמר ג'וני בהתרפסות. "כל מה שרק תרצה."
סאקאמוטו ונאגאנו שעטו מהחדר.
"מהר, למכונית!" קרא נאגאנו.
"אין סיכוי שאני נוסע שוב במכונית שאתה נוהג בה," רטן סאקאמוטו מתחת לשפם. "אנחנו ניסע ברכבת."
וכך הם היטרטרו להם ברכבת.
"תראה, סאקאמוטו!" קרא נאגאנו. "מוכרים כאן בנטו! תקנה לי!"
"בסדר, בסדר," אמר סאקאמוטו בחיוך וירד מהרכבת לתחנה כדי לקנות בנטו. והרכבת המשיכה בלעדיו.
"יש לי דז'ה-וו," רטן סאקאמוטו ורץ אחרי הרכבת.
נאגאנו פתח בכח את דלת הקרון והושיט לסאקאמוטו יד. סאקאמוטו האיץ ותפס בידו של נאגאנו, שמשך אותו לתוך הרכבת.
סאקאמוטו התנשף על רצפת הקרון בזמן שנאגאנו חיטט בשקיות שסאקאמוטו הביא איתו.
"לא קנית תה," אמר נאגאנו בנימה מאשימה.
"הו, באמת?" אמר סאקאמוטו בכעס. "לא ממש היה לי זמן."
"נוותר לך הפעם," אמר נאגאנו בחיוך.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"למה, הו, למה?" ילל קאמה וירד על ברכיו. "מדוע זהו גורלי?"
"למה, למה?" הוסיף ריוהיי הד.
"כך נקבע!" קרא אואדה ששיחק את קוקי. "אין טעם לשאול, עליך לקבל כל דבר בהבנה!"
"בהבנה!" החרה החזיק אחריו ריוהיי, שהיה אחראי על ההדים.
"לא!" שאג סאקאמוטו שבדיוק נכנס בדלת. "לא כך נקבע, זה לא הגורל, תמיד אפשר את העתיד לשנות, אם תנסה בכל כוחך!"
"גמבטה, גמבטה," לחשש ריוהיי.
כולם מחאו כפיים, האור נכבה וירד המסך.
סאקאמוטו ניגש לטאקי וטפח על כתפו.
"ג'וני ביקש שתחזור, אנחנו לא יכולים בלעדיך," אמר סאקאמוטו.
"טוב," אמר טאקי ודמעות בעיניו.
הם חזרו לג'וניז וחיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.

ג'וניזלנד 3 – זמנו של טאקי: (חלק ג')
I have a pain in my sawdust
oru_desu
"אהההה!!!" צווח יויה שנית ושעט מאחורי יוטו, כשקאיטו ממהר אחריו. ואחרי קאיטו רץ... משהו שיויה לא רצה לראות שוב.
הוא הסב את פניו לראות אם הדבר השיג אותם, והתנגש ביוטו. קאיטו התנגש בו ושלושתם נפלו.
יויה קפץ על רגליו במהירות וניצב אף אל אף מול...
"דמוקין?" שאל יויה בבלבול. "מה אתה עושה כאן?"
"יותר חשוב," ילל יוטו. "למה אנחנו עדיין כאן?!"
"תברחו! הצילו את נפשותיכם!" צעק קאיטו לחבורת הג'וניזים הגדולה להפליא שעמדה מולם.
"למה?" שאל קואיצ'י.
"רודפת אחרינו מו..." אמר קאיטו.
"מו?" שאל נג'י וחשב על סטייק עסיסי.
"מו... מו..." המשיך קאיטו לגמגם.
"מוטציה!" צעק יויה.
"אל תדאגו," הכריז יארה בחגיגיות. "אנחנו נטפל בה!"
"להסתער!" שאג אוקדה ושעט קדימה במוט ברזל מונף.
יארה, נג'י, קואיצ'י, דמוקין ואינוהארה שעטו אחריו.
ועצרו בחריקת רגליים מול גור הכלבים מרובה הרגליים.
"הוא חמוד~!" קרא אייבה ורץ להרים אותו.
"לא, הוא שלי!" קרא קואיצ'י וחטף את הכלבלב מאייבה. "אני ראיתי אותו קודם!"
"החתולה שלי לא אוהבת אותו," ציין סובארו בנחת.
ואכן, החתולה נשפה וסמרה ועשתה עוד כל מיני פעולות שעושים חתולים שלא רווים נחת ממצבם.
הכלבלב זינק באוויר ונחת על ששת רגליו, רץ במהירות אל יוטו ונעץ בו את שיניו.
"הצילו!" זעק יוטו.
"נאגאנו!" זעקו כל השאר.

נאגאנו זיגזג לו להנאתו בכבישי נאגויה, ואז לפתע הוא שמע צפצוף מוזר מאחד הכפתורים בחלליתו שהוא עדיין לא פענח את תפקידם.
הוא לחץ על הכפתור ושמע צעקה "נאגאנו!"
נאגאנו הניח מסכה על פניו, הגביר את מהירותו הגבוהה גם ככה, והפטיר לחלל האוויר: "העולם זקוק לעזרתנו."
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"טסויושי?" שאל טסובאסה.
"מה, קנקן התה החדש הגיע?" שאל טסויושי ולגם את הטיפות האחרונות של כוס התה האחרונה שלו.
"לא, אבל נגמר לנו הכסף," אמר טסובאסה בשלווה.
"אל תדאג, הוא יופיע פה בדרך פלא, כמו שקרה בשלושת הקנקנים הקודמים," אמר טסויושי. "הכסף לא מהווה בעיה."
טסובאסה חשב על תשובה שתוציא את טסויושי מבית הקפה הקטן.
"יש לנו בעיה אחרת," אמר טסויושי וקם. "אני צריך לשירותים."
"זו הבעיה של כל התה הזה," הסכים טסובאסה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"פם, פם פם פם, פם פם," פיזם לעצמו האורגנית בזמן שזחל בצינור האיוורור. "בוסאאאן! מאסטאאר! במביייי! אני! מאיפה השיר הזה?"
האורגנית דפק את ראשו ברצפה כדי להזרים דם למוח בעודו ממלמל "מאיפה? מאיפה?"
לפתע נפל לו האסימון, ולא רק האסימון.
"אוקדה!" הוא צעק בזמן שחתיכת המתכת ששכב עליה צנחה מתחתיו.
"לא, אמר קול כלשהו. "אוקדה לא כאן."
האורגנית הרים את פרצופו המאובק וראה דמות גדולה מחזיקה פנס.
"זה לא מה שאתה חושב שזה!" צעק האורגנית וכיסה את ראשו בזרועותיו.
"באמת?" שאל המאבטח. "אני חושב שזה האורגנית עושה איזה תעלול מטומטם."
"בדיוק," אמר האורגנית, קם על רגליו וראה שהמאבטח זה יאמאגוצ'י. "חשבתי שתחשוב שפרצתי לכאן כדי לגנוב את האורגנית האגדית, אבל ברור שזה לא מה שאני עשיתי."
"האא, באמת?" שאל יאמאגוצ'י בספקנות והכה את האורגנית קלות על ראשו.
"אאוץ'! זה כאב!" התלונן האורגנית ושפשף את ראשו. "אני אגיד אותך לריידא!"
נשמעה חריקת בלמים וחללית צהובה שחורה הופיעה.
"מישהו אמר 'הריידא'?" שאל נאגאנו. "בואו, אני אקח אתכם אליו!"
"אבל אין מקום לשבת!" אמר יאמאגוצ'י. "הכל מלא ביוטו!"
"תשבו עליו, אני בטוח שלא אכפת לו," אמר נאגאנו והתניע.
יאמאגוצ'י והאורגנית עלו על החללית ונסעו לדרכם.

נאגאנו החנה את חלליתו בחניה (השמורה לאמבולנסים בלבד, אבל למי אכפת) כדי שנאקאי לא יצעק עליו שוב. הוא כמעט קרקף אותו מקודם.
יאמאגוצ'י ונאגאנו הרימו את יוטו, שבינתיים שינה את צבעו לירוק עם נקודות ורודות, והם נכנסו לבית החולים.
בלובי, על ספסל בודד באמצע השומקום, ישבו מוריטה ומיקן משועממים למדיי.
"הפעם החנית איפה שמותר, נאגאנו?" שאל מוריטה.
"בטח!" שיקר נאגאנו נאגאנו בלי להניד עפעף. "ראיתם את נאקאי?"
"לא," אמר מיקן. "ואנחנו גם לא רוצים."
"מסתובבות פה שמועות עליו," ריכל מוריטה בהנאה.
"כמו מה?" שאל האורגנית המסוקרן.
"כמו שהוא מחביא תותח אבטיחים בארון של השירותים, ושהוא מפציץ כל מטופל שנמצא מחוץ למיטה אחרי 11 בלילה," השיב מיקן.
"ככה הוא קיבל את הכינוי 'נאקאי אבטיח'," הוסיף מוריטה.
"נאקאי אבטיח המפחיד," תיקן אותו מיקן.
"מפחיד, מפחיד," אישר קול מאחוריהם.
הם הסתובבו וראו את נאקאי המחויך, מעביר את ידו על דלת של ארון.
"שם הוא מחזיק את התותח," לחש מיקן.
"למה אתה כל הזמן מביא לי את המקרים הנואשים האלה?" נאנח נאקאי.
"נואש?" נחנק יאמאגוצ'י. "יוטו ימות?"
"לך תדע, עוד לא הבנתי מה יש לו," ענה נאקאי. "תעלה אותו אל הריידא."
נאקאי שלח אותם בתנועת יד מלכותית אל אחד החדרים, הולך לטפל במוריטה ובמיקן.
"נראה לך יוטו יהיה בסדר?" שאל יאמאגוצ'י.
"אני יותר דואג למוריטה ומיקן," השיב נאגאנו בנחת. ואכן, צווחות כאב נשמעו מהלובי בין קולות יריות תותח וקולות פיצוח של דברים, שיכלו להיות אבטיחים או עצמות.
הם פתחו את הדלת אל חדר מלא בג'וניזים.
"אוי לא!" קרא הריידא.
"מה קרה?" שאל האורגנית.
"נגמרו לנו המיטות," ענה הריידא.
"בזה אפשר לטפל בקלות," אמר נאגאנו. הוא ניגש להיקארו שנראה מאושש והפיל אותו אל הרצפה. "עכשיו יש מקום."
נאקאי נכנס לחדר ועל פניו חיוך זדוני.
"טוב, בוא נראה מה יש ליוטו," אמר נאקאי וגחן מעל יוטו. "מההממ, מממ, אז ככה."
"דוקטור, הוא יחיה?" שאל מוריטה בהבעת דאגה מזויפת ועל ראשו חצי אבטיח.
"אני לא דוקטור, ואני לא יודע אם הוא יחיה," השיב נאקאי. "אבל לפחות אני יודע מה יש לו. זה סוג מוטציוני של כלבת, ועוד שעה הוא יהפוך לאדם זאב."
"אדם זאב?" נחרד הריידא, ואז הפלאפון שלו צלצל.
"הלו?" ענה הריידא במבטא קאנסאי מתנגן.
"כולורבי," אמר קול מוזר בפלאפון.
"מה?" התבלבל הריידא. "מי זה בכלל?"
"אני שמיך צ'אן, אבל אני מעדיף להישאר בעילום שם," ענה שמיך-צ'אן. "אם טאקי ישמע שאני מדבר איתך הוא יקרקף אותי. בכל מקרה, תנסה לתת ליוטו כולורבי, פעם קודמת זה עבד."
וניתק.
"מה?" שאל נאקאי.
"כולורבי," ענה הריידא.
"טוב," הסכים נאקאי, שלף כולורבי שמשום מה היה בתוך כיס מדי האחות שלו ודחף אותו לפה של יוטו.
יוטו מיד התחיל להשתעל ולהיחנק.
לאט לאט הוא שינה צבע בחזרה לצבע יוטו, ואז הוא פתח את עיניו.
"אמא?" הוא שאל בתקווה.
"לא," פוצץ לו נאקאי את הפנטזיות. "אתה בבית חולים. ותקום מהמיטה, זה עולה הרבה כסף!"
"נאקאי, מצאת נוגדן למיונז?" שאל גורו.
"לא," השיב נאקאי. "אבל אפשר לשאול את מי שהתקשר לריידא."
הריידא שלף את הפלאפון.
"לאיזה מספר לחייג?" הוא שאל.
"מי יודע?" השיב נאקאי בערפול ויצא מהחדר.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"תתנו ידיים!" קרא הגננת. "כולם ללכת אחרי מוראקאמי-סנסיי!"
"טוב!" קראו ילדי הגן בכובעים הצהובים ופסעו בצייתנות אחרי הינה כמו אפרוחים מאחורי אמא אווזה.
"לעצור!" קרא הינה כשמשהו חלף על פניו במהירות.
"מה זה היה?" שאל שו כאשר ריוהיי הגיע בריצה, מתנשף.
"זה היה... פוג'יגאיה," התנשף ריוהיי והתקפל אחרי שהינה החטיף לו.
"כמעט דרסתם את הילדים!" נזף בו הינה. "מה עשיתם, בדיוק?"
"ריוהיי רצה לראות אם הוא יותר מהיר מהגלגיליות סילון שלי," אמר פוג'יגאיה שבדיוק חזר.
"כמה ריוהיי אתה יכול להיות?" נאנח נינו.
"אה, הרבה?" ניחש אייבה.
"תצטרפו אלינו?" שאל יארה.
"ברור!" אמר שו. "רק נחזיר את הילדים הביתה."
ואחרי חצי שעה הם המשיכו בדרכם.
הינה החליט שאין לו כח לשוטט איתם, אז הוא עצר את המונית-נאגאנו ונסע איתו לאן שתנשב הרוח.

מסתבר שהרוח נשבה אל המעבדה ליצור נשק כימי בקיוטו, שם הם היו צריכים לאסוף שני שפני ניסיונות אומללים.
הינה נדבק ליד של נאגאנו ונכנס למרתף מלא הצרחות.
הם פסעו אחרי האחראי על הבטיחות והגיעו לחדר שפרצו ממנו יללות איומות בקול גבוה.
הינה, שרצה להסתלק משם מהר, בעט בדלת ודחף את נאגאנו פנימה.
"הו, תראו," אמר נאגאנו בהפתעה. "אלו מאסודה ובחורינה."
"מה קרה להם?" שאל הינה בחלחלה.
"ניסינו עליהם את הסוג החדש של גז הפלפל שאנחנו מייצרים," אמר האחראי.
"לא עבד, מה?" אמר נאגאנו.
"מסוכן מדיי," הסכים האחראי והניד בראשו בצער.
הינה תפס ברגל של בחורינה ונאגאנו ברגל של מאסודה והם משכו אותם אל המונית ומשם לבית החולים של הריידא.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"מוזיאון!" צרח אוקורה והצביע לעבר הבניין הענקי. "בואו ניכנס!"
לא היה להם משהו יותר טוב לעשות, אז הם נכנסו.
ובפנים הם נפגשו עם משהו מוזר, ביזארי ומדהים.
בית.
סתם בית סטנדרטי רגיל.
"זה נראה כמו הבית שלי," אמר דאיקי.
"זה הבית שלי," אמר קול מאחוריו. "אתה חוסם לי את הדרך."
דאיקי זז הצידה בנימוס ועקרת הבית המקסימה, אם כי המכוערת משהו, חלפה על פניו וחבטה בטעות ביאמאדה בסלסלה שלה.
"סליחה," היא הפטירה ונכנסה לבית.
"טוב, נמשיך?" הציע יארה.
הם הסכימו ופנו לאחור.
וראו את אואדה מאחוריהם.
כולם צווחו.
"מה אתם עושים פה?" הוא שאל מבולבל.
"מה אתה עושה פה?" הם השיבו.
"אני שאלתי קודם," הוא ענה.
"נו, אז מה," הם החזירו לו.
"כל העניין מטומטם," נאנח אואדה, חלף על פניהם ונכנס לבית.
הם נכנסו אחריו, וראו את ג'ונו הלבוש בשמלה עושה ספונג'ה.
"שלום," הוא אמר. "לכו מכאן, אתם דורכים לי בספונג'ה."
הוא גירש אותם החוצה במכות מגב, ואחריהם ברחו החוצה גם אואדה ונאקאמארו.
"הוא ממש אלים כשהוא שוטף," אמר נאקאמארו. "הוא דפק לי את הראש כל כך חזק שאני..."
ואז הוא נפל מעולף.
איקוטה טומה נאנח והתקשר לנאגאנו.
נאגאנו הגיע תוך מספר מאיות שנייה, לקח את נאקאמארו, אואדה וג'ונו המוחה ונסע לדרכו.
"זה היה מעניין," ציין אונו.
"אתם יודעים מה עוד יהיה מעניין?" שאל אייבה בהתרגשות.
"מה?" השיב לו ריוהיי בסקרנות.
"כור אטומי!" הכריז אייבה באייבאיות. "בואו נלך להסתכל!"
והם הלכו.

"חמניה, אבטיח, דלעת, תפוח..." מנה קויאמה על אצבעותיו. "איזה עוד סוגי גרעינים אנחנו מבקעים?"
שיגה בהה בו רגע.
"אנחנו לא מבקעים כאלה גרעינים," אמר לבסוף. "אנחנו מבקעם גרעינים של אטומים, כמו אורניום."
"או, באמת?" התעניין אייבה בעודו רושם לעצמו הערות בשיא המהירות. "זה מערב גם חנקן נוזלי, או קרח יבש, אולי?" שאל בתקווה.
"לא," השיב קויאמה בשמחה. "רק פטיש, שולחן, וגרעין."
"תדגים," ביקש יאמאפי.
"בשמחה," אמר קויאמה, לבש משקפי מגן וחבט בגרעין בכל כוחו.
הוא התחיל לילל ולהסתובב במעגלים, לאחר שפצע את אגודלו.
"זה רק אני, או שהמסע שלנו נהייה מלא באסונות?" שאל יארה.
"אל תדאג," אמר שיגה. "הוא עושה את זה כל הזמן. שמישהו יביא קרח."
"הנה!" חש ריוהיי לקראתם ובידו דלי גדול. "תכניס את היד!"
"איך השגת את זה כל כך מהר?" שאל שו בזמן שקויאמה תחב את ידו לדלי.
"זה היה אצל אייבה!" הסביר ריוהיי בשמחה מטומטמת. "הוא אמר שזה חנקן נוזלי!"
"חנקן נוזלי?!" השתנקו כולם.
אינוהארה התקשר לנאגאנו.

"מה קרה עכשיו?" נאנח נאקאי והכניס את נאגאנו, שיגה וקויאמה לבית החולים.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"טסויושי סמפאי, משעמם לי כאן, בוא נלך למקום אחר," ביקש טסובאסה.
"אה, אבל אז נצטרך לצאת החוצה, ולהסתובב ברחובות, איפה שכל המטורללים האלה מסתובבים להם בצלחות מעופפות ואומרים שאנחנו פרימיטיביים," ענה טסויושי.
"אז לא הולכים?" סיכם טסובאסה.
"לא הולכים," הסכים טסויושי.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"תגביר את המוזיקה!" צעק ג'ין.
קוקי הגביר את המוזיקה וכל החללית רעדה לקצב הטראנס הרועש.
"זה השיר שהוצאנו לפני שנה!" שאג קוקי מעל המוזיקה. "לא להאמין שזה נמצא בערוץ רדיו של זקנים!"
"זה אומר שכבר עבר זמנך!" השיב לו ג'ין.
קוקי האט לפני הפניה והעיף בג'ין מבט מזרה אימה.
בום!
החללית התנגשה במשהו.
"מה זה היה?" שאל ג'ין, שהסתיר את פניו מתחת לזרועותיו מפני קוקי המרושע.
"לא יודע," ענה קוקי ומשך בכתפיו. "בוא נבדוק."
הם יצאו מהחללית וראו את סאקאמוטו מתפתל על הרצפה.
"אה, הרגתם אותי," הוא גנח. "אני ארדוף אתכם עד סוף חייכם."
"עד סוף חיינו?" צייץ ג'ין בחרדה.
"אולי גם אחר כך," נאנח סאקאמוטו. "לך תדע, המוות הוא ארוך ומשעמם."
"מה נוכל לעשות כדי שתסלח לנו?" שאל קוקי ודמעות בעיניו.
"יש רק דבר אחד," לחש סאקאמוטו וסימן להם להתקרב. הם גחנו לעברו.
"קחו אותי לבית חולים!" צווח סאקאמוטו והם קפצו בבהלה. "אתם רוצים שאני אמות?! אתם צריכים למנוע את זה!"
"כן, המפקד!" הם קפצו על רגליהם, הניפו את סאקאמוטו לחללית ונסעו לדרכם.
"כבו את המוזיקה!" נבח סאקאמוטו. "אתם רוצים שאני אתחרש?!"
ג'ין כיבה את המוזיקה.
"תאט!" ציווה סאקאמוטו. "יש לי בחילה!"
קוקי האט.
"תפתח חלון," המשיך סאקאמוטו, ונראה שהוא נהנה מזה. "חם לי!"
הם פתחו חלון.
"תסגור את החלון," אמר סאקאמוטו ובעיניו זיק מרושע. "קר לי!"
הם סגרו את החלון.
לבסוף, מותשים, הם הגיעו לבית החולים.
הם הרימו את סאקאמוטו והידסו לבית החולים, שם הופתעו לראות את נאקאי המעוצבן, לבוש מדי אחות, שכיוון אותם לחדר מלא בג'וניזים.
נאקאי גלגל את סאקאמוטו ביראת כבוד על מיטה מתגלגלת לחדר רנטגן, אולטרסאונד, MRI, וכל מה שסאקאמוטו רצה, ועדיין לא מצא איפה הוא פצוע.
נאקאי החזיר את סאקאמוטו לחדר של הריידא, הכריז "הוא בריא לחלוטין!" והסתלק משם בחמת זעם.
"יופי!" אמר הריידא ומחה דמעת אושר. "סוף סוף מישהו מגיע לכאן לא פצוע!"
ואז מוריטה הפיל לג'ין אגרטל על הרגל.
"תיקנתי את זה!" הוא הכריז בזדוניות.
סאקאמוטו גער בו עד רדת הלילה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
הלילה ירד.
"זה היה יום ארוך," ציין אונו.
"איפה נישן?" שאל קואיצ'י בחרדה קלה.
"אצל טאקי," אמר נג'י.
הם לא מצאו שום פסול בהתנחלות אצל ג'וניז אחר, בעיקר לא טוקיו, לכן הם הלכו לבניין הטאקיז ונכנסו פנימה.
בלובי הענקי והמואר הם פגשו ג'וניור חביב בשם אקיטו.
"אקיטו, למה אתה בטאקיז?" שאל ריוהיי. "אתה הרי ג'וניור של ג'וניז!"
"הייתי ג'וניור של ג'וניז," תיקן אותו אקיטו. "כאן אני מדובט בלהקה שנקראת 'ג'וניז ווסט'."
"ג'וניז ווסט? בטאקיז?!" התפלא יאמאפי.
"לזכר הימים הטובים," משך אקיטו בכתפיו.
"בכל מקרה, אפשר לישון כאן?" שאל קואיצ'י, נואש.
"בטח," אמר טאקי, שבדיוק ירד במדרגות, לובש קימונו מוזהב. "אתם יכולים לישון במעונות של הג'וניורים."
"הם יותר טובים מהמעונות של הג'וניז," הבטיח להם אקיטו בלחישה.
והם נשארו.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"אני לא נשאר כאן יותר!" מחה ריו בדמעות. "המקום הזה הוא גיהינום עלי אדמות!"
"אתה לא מתכוון לזה!" ענה הבלונדיני ודמעות בעיניו. "אתה לא שמח לעבוד אצל אייאמה-סאמה?"
"הבלונדיני, אולי אתה אוהב לתפור שמלות כלה לבנים," השיב ריו בכעס. "אבל אני לא אוהב ללבוש אותם!"
"למה, אתה לא חושב שהן יפות?" אמר קאמה הלבוש שמלת כלה ורודה. "אתה לא חושב שאני יפה?"
"זה לא קשור לזה!" ילל ריו, שקצת רצה להגיד לקאמה שהוא לא יפה. "זה פשוט שאני לא מסוגל לסבול את..."
"את מה?" שאל אייאמה-סאמה שהגיח מאחורי החנות.
"את הצורך להתלבש!" קרא ריו וברח מהחנות בדמעות.
אור בוהק וחריקת בלמים.
בום!!

"מה קרה?" שאל את עצמו נאגאנו המבוהל. "שוב דרסתי מישהו?"
"כנראה שכן," מלמל לעצמו נאגאנו וירד מהחללית שלו.
על הכביש, בתוך שלולית דם, הוא ראה את ריו נישיקידו.
"אה," אמר נאגאנו בהבנה.
הוא גרר את ריו לחללית ונסע משם.

"מה קרה?" צווח הבלונדיני.
הם רצו החוצה וראו שם שלולית דם ענקית.
"לאאא!!!!!!!!!!" בכה הבלונדיני.

ג'וניזלנד 3 – זמנו של טאקי: (חלק ב')
I have a pain in my sawdust
oru_desu
"מה אני אעשה עם זה?" שאל הריידא והסתכל בחוסר אונים בפגר שלפניו.
"אפשר לקחת אותו לבית חולים," הציע דמוקין.
ריוהיי קפץ לכביש ונופף בידיו כמו תחנת רוח, בעודו צווח בכל כוחו, "מונית! מונית!"
צלחת מעופפת צהובה שחורה עצרה בחריקת בלמים שניה לפני שדרסה את ריוהיי, וממנה קפץ נאגאנו.
"שלום, חבר'ה," הוא אמר. "לאן אתם צריכים?"
הם הצביעו בשתיקה על שינגו.
"בית קברות?" שאל נאגאנו.
"לא!" הזדעק הריידא. "לבית חולים!"
"אה," אמר נאגאנו. "בסדר, כנסו לרכב."
הריידא טיפס בחשש לחללית ודמוקין מסר לו את שינגו.
נאגאנו זינק למושב הנהג והתניע.
"אתה לא הולך איתם?" שאל יארה את דמוקין.
"בשביל מה?" אמר דמוקין. "נאגאנו ישגיח עליהם."
נאגאנו מחץ את דוושת הגז והצלחת זינקה קדימה בצווחה.
נאגאנו הסיע אותה בצומת באור אדום.
נשמע קול חבטה רם, ואחריו שני ושלישי. כעבור רגע קול חבטה רביעי נשמע, וענן עשן גדול אפף את הצומת.
"ככה הוא משגיח עליהם?" התפחלץ יאמאדה.
העשן התפזר והם ראו ארבעה חלליות מעוכות, והחללית של נאגאנו התרחקה מהאזור בלי אף שריטה.
"אל תדאג," אמרו קואיצ'י, נג'י ודמוקין ביחד. "נאגאנו יודע לנהוג."
יארה פקפק בהצהרה הזאת, אבל לא אמר על כך דבר ובמקום זאת הציע להמשיך ללכת כדי למצוא מקום מעניין יותר.
חבריו הסכימו איתו, ושוב, הם התחילו ללכת.

"תחזיק חזק!" קרא נאגאנו ומשך בפראות בהגה.
"במה?" שאל הריידא בחוסר אונים. "בשינגו?"
הצלחת המעופפת נטתה על צידה בזווית של 90 מעלות ושינגו צנח על הריידא.
וכך, במצב מאונך, החללית הצליחה להידחק בדלתות בית החולים ונסעה במסדרונות בית החולים, מבריחה רופאים וחולים לכל עבר.
פתאום, מאחת הדלתות הצדדיות פרצה אחות זועמת וצעקה:
"עצרו!"
נאגאנו עצר בחריקת בלמים.
"הצילו," צייץ הריידא ממתחת לשינגו. "נמעכתי."
נאגאנו ניווט את החללית בזהירות לתוך אחד החדרים בעקבות נפנופי ידיה העצבניים של האחות, ונעצר מעל מיטה ריקה.
"ריידא, תפתח את הגג," אמר נאגאנו.
"השתגעת?" השתנק הריידא. "בשביל מה?"
"בשביל להפיל את שינגו על המיטה, "הסביר נאגאנו.
הריידא פתח במאמץ רב את הגג וצנח על המיטה כששינגו מעליו.
"הצילו!" צייץ שנית הריידא המעוך.
נאגאנו קפץ מהחללית ומשך בידיו של הריידא האומלל כדי לחלץ אותו ממתחת לשינגו.
"נאגאנו," אמרה האחות העצבנית מפתח החדר. "הידוע בכינויו, נהגאנו. הייתי צריך לדעת שזה אתה."
נאגאנו הסתובב אל האחות והופתע לראות שזה נאקאי.
"נאקאי!" הוא קרא. "בוא תעזור לי להציל את הריידא."
"הוא יכול לחכות," אמר נאקאי. "קודם תלך להחנות את הגרוטאה שלך מחוץ לבית החולים."
הריידא התחיל לחרחר במצוקה.
"או בעצם," אמר נאקאי ונחפז לעזור לנאגאנו. "תפקידי כאחות זה להציל חולים."

"או, זה נראה מעניין!" קרא ריוהיי בהתרגשות והצביע כאחוז תזזית על האצטדיון הענקי.
"מה זה משנה אם זה מעניין?" שאל יארה.
"אתה אמרת שנלך למקום מעניין," אמר נג'י ושרבב שפתיים. "הבטחת."
"בסדר, בסדר," נאנח יארה, והם נכנסו.
בפתח עמד בחור צעיר בעל חיוך עסקי מזויף לחלוטין, שחבש על ראשו כובע גבוה ומטופש בצורת גלגילית, והחזיק קופת צדקה ולוח כתיבה.
"שלום!" הוא אמר. "תרצו אולי להמר קצת, רבותיי?"
"בטח!" קרא יאמאפי. "דרך אגב, אתה נראה לי מוכר."
"כן, אני אחד הנספחים של קיס-מיי-פוטו2," אמר הברנש.
"אמ... מי אתה?" שאל יאמאפי לאחר חשיבה מאומצת.
"בדיוק," ענה הברנש. "נו, על מי תהמרו?"
"על מי אתה מהמר?" שאל יאמאדה. "ואיך קוראים לך?"
"אני מהמר על ההוא-עם-האף," אמר הברנש. "וקוראים לי מיאטה, יאמאפי אמר את זה רק לפני רגע."
"אז אנחנו נהמר על... בוא נראה... פוג'יגאיה!" אמר קואיצ'י. "ושים קצת כסף גם על הכלבלבי."
"מה עם ההוא-עם-האף?" שאל מיאטה בעלבון קל.
"לא!" אמרו כולם פה אחד בנחרצות.
הם עקפו את מיאטה ונכנסו לאצטדיון.

"הו, איזו הפתעה," אמר הטיפוס המסתורי, ונשף עשן סיגריות לאוויר.
"מה ההפתעה?" שאל הבחור הצעיר שכרע לרגליו.
"תראה מי הגיע," אמר הטיפוס המסתורי ונשף עוד עשן. "כדאי שנלך... לברך אותם..."
הבחור הצעיר הסתכל על הנכנסים והתחיל לצחוק.

"זה לא מצחיק!" מחה יאמאדה.
"זה כן!" קרא דמוקין. "נו, יאמאדה, תשתחרר קצת, תצחק!"
הוא זרק את ראשו לאחור ושאג מרוב צחוק.
"בוא, בוא," אמר צ'ינן ומשך את יאמאדה מתוך חבית הצבע הורוד שלתוכה נפל.
"שלום," אמר קול מאחוריהם וכולם הסתובבו, ושם ראו את הטיפוס המסתורי, שהוא לא אחר מאשר נינו.
פוג'יגאיה התגלגל אחריו על גלגיליות מוזרות שכתוב עליהן "תעשיות סילון בע"מ".
"זה אני!" קרא נינו בשביל המתקשים למיניהם ופרש את ידיו. "נינו!"
פוג'יגאיה כרע ברך.
"אתה עושה את זה יותר מדיי," אמר לו נינו. "מה קרה?"
"שוב נפתח לי השרוך," אמר פוג'יגאיה ומשך בכוח בשרוכי גלגיליות הסילון שלו.
"מה אתם עושים כאן?" שאל יארה.
"מהמרים, כמובן," אמר נינו. "פוג'יגאיה מתחרה במרוץ הגלגיליות סילון, ואני ושאר קיסומיי מהמרים עליו ומרוויחים ערימות של כסף."
"זה חוקי?" שאל יאמאדה וניקה את אוזניו משאריות הצבע הורוד.
"אהה..." נינו חשב על זה רגע. "בטח!" כולם ידעו שהוא משקר.
נשמע רעש חזק כמו של מטוס שנוחת, ושאר קיס-מיי-פוטו2 הופיעו על גלגיליות סילון.
"בוא!" הם קראו במקלה לפוג'יגאיה. "המרוץ מתחיל!"

ווורום!!!
"ופוג'יגאיה מוביל, אבל הכלבלבי משיג אותו. צמוד מאחוריו מגיע מאקוטו, הגיבור המקומי שלנו! קדימה מאקוטו!"
"הפרשן הזה מעצבן," אמר סנגה וניסה להוציא מעובר אורח תמים את כל הכסף שהיה ברשותו באמצעים שנינו לימד אותו: הימורים וכייסות.
וורום! וורום! וורום!
פוג'גיאה, הכלבלבי ומאקוטו חלפו על פניהם במהירות, ואז...
"אההה!" צרח פוג'יגאיה ונפל. הוא התחיל להתגלגל על הרצפה.
"אמרתי לו לקשור את השרוכים!" אמר נינו וחבט על מצחו. "אבל הוא לא מקשיב לי!"
הכלבלבי קפץ באוויר לגובה מרשים והצליח לעקוף את פוג'יגאיה. מאקוטו היה פחות מיומן, והוא התנגש בפוג'יגאיה ונפל. ההוא-עם-האף נוסף גם הוא לערמה, ושאר המתחרים אחריו, כך שרק הכלבלבי הגיע לקו הסיום.
דממה מילאה לרגע את האצטדיון ואז נשמעו צהלות וקללות, לפי מצב ההימורים.
"ויש לנו מנצח!" קרא הפרשן בעצב קל. "מאקוטו, חתיכת מטומטם, נפצעת?"
"קדימה!" קרא נינו, והוא וקיסומיי הלכו לחלץ את פוג'יגאיה ואת ההוא-עם-האף מהערמה.
פוג'יגאיה יצא ללא פגע, למרבה ההפתעה, אבל ההוא-עם-האף נפצע.
"קחו אותו לבית החולים," אמר קואיצ'י. "הריידא ושינגו כבר שם."
"אני בא אתכם!" אמר נינו וכיסיו מצלצלים כשהוא מקפצץ.
"גם אני," אמר פוג'יגאיה.
"גם א..!" פתח המתועב אבל יארה עצר אותו.
"לא!" הוא קרא. "רק נינו ופוג'יגאיה!"
"בסדר," אמר המתועב. "אבל איך נגיע לבית החולים?"
וכאילו אלו היו מילות קסם, חללית-מונית עצרה בחריקת בלמים מטורפת במרחק 15 סנטימטר מהמתועב.
"שלום!" קרא נאגאנו. "כנסו כולם, אנחנו הולכים לבית חולים!"
כל קיסומיי חוץ מפוג'יגאיה נכנסו לחללית ונסעו משם, משאירים מאחוריהם רק ענן אבק ושובל אש.
"אתה יודע מה הולך פה או שנעדכן אותך?" שאל דמוקין את נינו.
"אני יודע," אמר נינו. "טאקי עזב, ג'וני מת, טאקי פתח את הטאקיז-"
"רגע, מה?" קטע אותו נג'י. "פספסתי משהו חשוב?"
"כנראה," אמר יארה. "אבל גם אני פספסתי."
"אחרי שג'וני מת, וטאקי לא היה כדי לרשת אותו," אמר נינו. "נמכרה החברה לאדם שנקרא גאידמק, והוא קרא לנו גאידמאקס. באותו הזמן טאקי חשב, ובצדק, שהחברה שלנו תתפורר ותעלם בקרוב, ולכן החליט להקים חברה מתחרה, כדי שהחברה שלנו, גאידמאקס, תעלם יותר מהר."
"זה נורא!" אמר ריוהיי.
"אתה בכלל לא הקשבת," אמר צ'ינן. "אתה הייתה עסוק עם החולצה שלך."
"כן," אישר ריוהיי. "גיליתי שיש לי חור."
"בכל מקרה, " אמר נינו בהדגשה. "גאידמק נכשל, החברה פשטה את הרגל, כל הג'וניז מתו מרעב או היגרו לאמריקה וכולי וכולי."
"טוב, אם גמרנו עם זה, אפשר לזוז?" שאל יאמאדה.
"לאן?" שאל דמוקין.
"לראות את הטאקיז, כמובן," אמר יאמאדה.

"וואו, איזה גודל!" קרא צ'ינן.
ואכן, הבניין של הטאקיז היה עצום בגודלו.
",בואו ניכנס!" קרא נג'י בהתלהבות והם שעטו פנימה במהירות.
ובאותה מהירות הם נזרקו החוצה ע"י השומר.
"נמאס לי מכם כבר, פושטקים!" הוא צרח. "אמרתי לכם כבר אלף פעם, תפסיקו להיכנס כאילו המקום שייך לכם! תחזרו לאוהל שלכם!"
לאחר התייעצות קצרה הם החליטו ליישם את עצתו והלכו לאוהל המתפורר שהוקם לצד הבניין הענק, מוקף בשלטי נאצה ומחאה, כמו: "מוות לבוגדים!", "לא נשכח את ג'וני ולא נסלח לטאקי!" ועוד רבים אחרים.
"ממש מקום מלבב," אמר יארה בסרקזם קל. "מעניין מי גר כאן."
הוא קיבל תשובה לשאלתו ע"י פתיחת האוהל. אחד הדיירים הבלתי חוקיים יצא, הרים שלט שהיה זרוק על הרצפה וצרח סיסמאות על השומר העצבני, שקילל אותו בחזרה.
"שורי?!" הם שאלו כולם התדהמה.
"שלום, חברים," הוא ענה, לא מופתע כלל. "חתמתם כבר על העצומה נגד הליכה של ילדים לאודישנים של הטאקיז?"
"אה... לא." ענה נג'י בכנות.
"אז בואו תחתמו," אמר שורי. "וזכרו, לעולם אל תשלחו את ילדכם לטאקיז, כדי שהם לא ילמדו מהבוגדים האלה."
"ממי?" שאל יאמאפי.
"שמיך-צ'אן," השיב שורי ושנאה בעיניו. "והשימפנזון הזה."
"אגב שימפנזה," אמר ריוהיי. "אני רעב."
"מה הקשר של זה?" שאל יארה.
"אין קשר," אמר ריוהיי. "אבל אני בכל זאת רעב."
"יש שם מסעדה!" קרא נג'י והצביע לעבר בניין רחוק.
"איך אתה יודע?" אמר יאמאפי. "זה רחוק כל כך."
"אני מריח את השמן," אמר נג'י.
והם שעטו להם לעבר האוכל.

גיבורינו עמדו להם בפתח המסעדה בפה פעור בתדהמה.
"למה יש כאן כל כך הרבה רובוטים?" שאל פוג'יגאיה את המובן מאליו.
"היה כתוב בחוץ שזו מסעדת רובוטים," אמר דמוקין.
"ברוכים הבאים!" אמרה המלצרית שבדיוק הופיעה. "אתם כולכם ביחד?"
"אה, כן," אמר יאמאדה. "את נראית לי מוכרת."
"ברור שאני מוכר לך," אמרה המלצרית. "אתה לא מזהה אותי?"
"אמ... בחורה חמודה בשמלה של משרתת... לא, לא ראיתי אותך אף פעם בחיי," אמר יאמאדה.
"יאמאדה, אתה מרושע!" קראה המלצרית וברחה משם בדמעות.
"זה באמת היה מרושע, יאמאדה," אמר המלצר השני. "לא ראית שזה קיי?"
"זה קיי?" נדהמו כולם, ואז ראו שהמלצר השני הוא דאיקי.
"דאיקי!" הם קראו בשמחה. "תאכיל אותנו!"
"מצטער, לא יכול," הוא אמר. "כל התפריט פה מבוסס על שמן מכונות. לא נראה לי שתרצו לאכול מזה."
"אולי טאקי יאכיל אותנו," אמר קואיצ'י. "נגניב את דאיקי ואת קיי פנימה כדי שיבקשו מטאקי שייתן לנו להיכנס."
"אז בואו נלך," אמר יארה.
"הם אספו את קיי המתייפח מהמטבח ושעטו בחזרה לבנייני הטאקיז.

מול הבניין הם ראו את פומה וקנטו.
"תגידו לא לבוגדים," אמר קנטו בשעמום.
"אבל דווקא רצינו להכניס לשם את קיי ודאיקי," אמר נינו.
"אז הדלת שם," אמר פומה.
"רק רגע!" הזדעק שורי שפרץ בריצה מתוך האוהל הממורט שלהם. "אסור לתת לעוד ג'וניזים לערוק!"
"הם לא באמת עורקים," הסביר לו יארה. "הם רק נכנסים לוודא שטאקי ידבר איתנו."
"ויאכיל אותנו," הוסיף נג'י.
"או," אמר שורי. "אז זה בסדר. ותגיד לו שיאכיל גם אותנו."

"אני הולך למלא עוד מים," אמר יאבו.
"טוב," אמר היקארו והמשיך לקרצף את החללית הצהובה שחורה שעליה עמלו כבר חצי שעה ועדיין לא הצליחו לנקות את כל כתמי הדם שהיו עליה.
"נאגאנו, איך הצלחת ללכלך אותה כל כך?" שאל היקארו בזמן שיאבו קוטה נאבק לגרור את דלי מי הסבון הכבד חזרה אליהם.
"זו לגמרי הייתה אשמתו של הולך הרגל," התלונן נאגאנו. "למה הוא חוצה את הכביש באור ירוק במעבר חציה? הוא לא ראה שלי יש אדום? הייתה לי זכות קדימה!"
"טוווווווב..." אמר יאבו. "אבל אתה חייב לנו."
"בטח, בטח," אמר נאגאנו וקם מהדלי שישב עליו. "גמרתם? בואו נלך."
הם נכנסו לחללית ונאגאנו התחיל לנהוג כמו... טוב, כמו נאגאנו.
"הבנתי איך החללית התלכלכה כל כך!" צעק יאבו להיקארו.
"אני מקווה שלא נגמור כמו הולך הרגל הזה!" צעק אליו היקארו חזרה.

"אה, כמה שקט פה," אמר טסויושי. "התה כאן נהדר."
"נכון," אמר טסובאסה, שישב בבית הקפה הקטן והקשיב בצייתנות לכל דבריו של טסויושי.

"ביי ביי!" קרא קואיצ'י ונופף לשומר. "תודה על האוכל!"
הם דיברו עם טאקי, הוא נתן להם אוכל, ועכשיו הם יצאו מהבניין, כל אחד אוחז בנטו (נג'י אוחז שלושה).
"לאן נלך עכשיו?" שאל יארה.
יאמאפי פתח את הפה לענות לו, אבל לפני שהוא הספיק להוציא הגה מהפה, נאגאנו הופיע, אוחז בהגה ומאחוריו בחללית שני הייסייג'אמפים מבועתים.
יאבו קוטה והיקארו קפצו מהחללית ורצו להתחבא מאחורי יאמאדה.
"אני לא עולה על זה יותר!" קרא יאבו.
"אבל יש לנו כאן יותר מדיי הייסייג'אמפים!" מחה נינו. "לכו לריידא!"
"בסדר!" קרא נאגאנו, תפס את צ'ינן ואת היקארו וגרר אותם לחללית.
"סאיונארה!" קרא נאגאנו ונסע משם.
"אבל עוד לא כתבתי צוואה!" צווח היקארו.
"עכשיו כשטיפלנו בזה," אמר דמוקין. "לאן הולכים עכשיו?"
"לשגרירות מאדים," אמר יאמאפי.
"למה?" שאל יארה.
"למה לא?" אמר יאמאפי ומשך בכתפיו.
הם לא מצאו כל פגם בדבריו ולכן הם החליטו ללכת לשגרירות מאדים.

הריידא ישב ליד שינגו והביט סביבו בדאגה. החדר שלהם הולך ומתמלא. המטופל היחיד שנשאר בחדר ולא ברח היה מאקוטו, רוכב גלגיליות הסילון, כי הרגל שלו הייתה שבורה והוא לא היה יכול לברוח לפני שהבן דוד הפרשן שלו יבוא לקחת אותו.
בכל סנטימטר פנוי של החדר ישבו ג'וניזים.
"שלום!" קרא נאגאנו ונכנס בדלת, כשהוא סוחב בעזרת נאקאי המעוצבן את היקארו המעולף, וצ'ינן מזדחל אחריהם.
"זוזו!" רטן נאקאי וגירש את מיאטה וסנגה מהמיטה שאליה ניסה להכניס את היקארו.
הריידא ניגש להיקארו לראות מה קרה לו.
"אל תדאג," אמר נאקאי. "הוא רק בהלם. זה קורה מדיי פעם למי שנוסע עם נאגאנו. הוא יהיה בסדר אחרי שהוא ינוח."
"יופי," אמר הריידא בהקלה. "ומה עם שינגו?"
"זה יותר מסובך," הודה נאקאי. "עוד לא מצאנו נוגדן למיונז."
היבבות והפירכוסים של היקארו היו הדבר היחיד שנשמע בחדר עד שדלת החדר נפתחה בחבטה ושני ליצנים נמוכים ומכוערים פרצו פנימה.
"תצחקו, אנשים!" צווח אחד הליצנים שהיה מוריטה גו. "נורא יבש כאן!"
"יבשנים, יבשנים!" הסכים הליצן השני שהיה מיאקה קן.
נאקאי טרק בפניהם את דלת החדר.

"אמ... טסויושי-סמפאי?" שאל טסובאסה בהיסוס. "לא כדאי שנלך לחפש את שאר החבר'ה?"
"לא, אל תדאג, הם יסתדרו," הפטיר טסויושי. "תהנה, טסובאסה, ממש שקט פה, והתה כאן נהדר."

עוד קצת... רק עוד קצת.
הוא יהיה גיבור. הוא רק צריך להתקדם עוד קצת...
קראק!
הענף נשבר! הוא נופל! הוא לעולם לא יהיה שוב הרנג'ר האדום!
הוא צווח וצווח, ואז קלט שמשהו לא בסדר אז הוא הפסיק. סובארו העיף מבט לראות למה הוא עוד לא הגיע לאדמה, וראה שיש מתחתיו משהו. מישהו ליתר דיוק.
"ריוהיי," שאל סובארו בבלבול. "מה אתה עושה מתחתיי?"
"לדעתי," אמר נינו בעוקצנות. "השאלה אמורה להיות, סובארו, מה אתה עושה מעל ריוהיי?"
"נפלתי," אמר סובארו וקם. זה מיצה את העניין יפה, לא?
"מה עשית שם למעלה?" שאל יארה.
"ניסיתי להציל את החתולה מהעץ," אמר סובארו.
"איזו חתולה?" שאל יאמאפי.
חתולה שחורה בעלת עיניים ירוקות, מצולקת ומרושעת למראה, קפצה מהעץ לרגליו של סובארו.
"החתולה הזאת," אמר דמוקין בלי שום צורך.
"יש לי דז'ה-וו," אמר יאבו. "החתולה הזאת מוכרת לי."
"בואו נמשיך ללכת," אמר יארה בחוסר סבלנות. "אתה והחתולה יכולים לבוא."
"לאן אתם הולכים?" שאל סובארו ומיהר אחרי יארה כשהחתולה בזרועותיו.
"לשגרירות מאדים," ענה קואיצ'י והם המשיכו בדרכם.

"עצרו!" אמר נינו פתאום.
הם עצרו בחבטה.
"אני מריח משהו," המשיך נינו.
"כמו מה זה מריח?" שאל נג'י בלהיטות.
"כמו אומללות וטמטום," אמר נינו.
הם הביטו בו כולם בתימהון.
"אה, זה אונו," אמר נינו והצביע. "הנה הוא."
ואכן, שם אונו עמד, בצד השני של הרחוב, וטאטא את המדרגות.
"אונו, מה אתה עושה כאן?" שאל פוג'יגאיה.
"הטמטום הבריח אותי החוצה," אמר אונו.
וכשמשפט כזה יוצא מפיו של אונו, כנראה רמת הטמטום באמת יוצאת דופן.
"או, החתולה!" הוא הבחין פתאום בשמחה ורכן לחבק אותה.
"רמת הטמטום של מי?" שאל יארה.
"של אייבה, כמובן," ענה אונו. "תמיד תהיתי מאיזה כוכב אייבה נפל ומתי תבוא החללית שתאסוף אותו."
"מה הקשר?" שאל נינו.
"תיכנסו ותבינו," אמר אונו.
דמוקין פתח את הדלת של השגרירות המאדימית והם נכנסו אחריו ונעצרו בפתח בתדהמה.
הבניין היה מלא באייבאים לבושים בחליפות שהלכו, ודיברו, וכתבו וקראו. אייבאים עם משקפיים, אייבאים עם שפם, אייבאים עם קעקועים, וגם אייבאים נורמליים. רק אייבה נורמלי אחד, בעצם.
האייבה הנורמלי צעד לקראתם.
"הו, שלום!" הוא אמר. "פניי לשלום, תושבי כדור הארץ!"
"מה זה, אייבלנד?" שאל קואיצ'י.
"לא, מה פתאום," אמר האייבה הנורמלי. "אני האייבה היחיד כאן."
הם החליפו מבטים.
"טוווווב..." אמר יארה. "נראה לי מיצינו את שהותנו כאן."
"אז לאן עכשיו?" שאל דאיקי.
"לטוקיו דום!" ענה אונו.
"לא! רק לא לשם!" ילל אייבה.
"למה?" שאל קואיצ'י.
"אומרים שהוא רדוף רוחות," אמר אייבה ברעד וחיבק את נג'י בחוזקה.
"מגניב!" אמר יארה. "מזכיר את אנדלס שוק! בואו נלך!"
והם הלכו.

פתאום התחיל לרדת גשם.
"זה היה לא צפוי," אמר יארה והביט בשמיים.
"מה פתאום," הפטיר סובארו בזלזול. "גשם ביפן זה דבר כל כך לא צפוי, שזה רק צפוי שהוא יתחיל לרדת פתאום באופן לא צפוי."
כולם בהו בו.
"נניח שהבנתי," אמר יארה. "בואו נמצא מקום יבש."
"כמו זה?" הציע פוג'יגאיה והצביע על מפעל מחזור מתכת שניצב בסמוך.
"כן, כמו זה," אמר יארה. "קדימה, אחרי לצנחנים."
הוא התחיל ללכת והם עקפו אותו אחד אחד עד שרק אונו הלך אחריו.
"אני אוהב גשם," אמר לו אונו בדרכו המפוזרת ונכנס אחריו למבנה.
לפתע נשמע צעקה שהחרידה את אונו מהגיגיו.
"לא! חמדתי! מה אתם עושים לה?!"
"זה קואיצ'י!" קרא יארה ורץ לסייע לו.
"באמת?" אמר אונו ומצמץ.
יארה פרץ לאולם המפעל הענקי ומצא את קואיצ'י מכה את ההוא-עם-העיניים, שנראה יותר מורעב מתמיד, בזמן שגורו מנסה להציל את שותפו הצפלון מחרונו של קואיצ'י.
"מה קורה פה?" שאל יארה את חלל האוויר.
"גם אנחנו לא הבנו," הודה יאבו קוטה.
"מה שקרה," אמר נינו. "זה שגורו וההוא-עם-העיניים כמעט מחזרו את הפרארי האדומה של קואיצ'י."
"הם מה?!" נחרד יארה. הדבר היחיד שהם יכלו לעשות כדי להוציא מקואיצ'י תגובה יותר חזקה זה למחזר את טסוישי.
"אבל לא מחזרנו אותה!" זעק ההוא-עם-העיניים. "לא מחזרנו אותה! קח אותה! עזוב אותי!"
"ולא בהכרח בסדר הזה," הוסיף גורו ומשך את קואיצ'י משיכה אחרונה ששחררה אותו סופית מההוא-עם-העיניים החבול.
"או, חמדתי, חמדתי!" קרא קואיצ'י וזינק לעבר מכוניתו האהובה. "את נראית בדיוק כמו שנראית כשקניתי אותך! את מדהימה! את בוהקת! את...! מלאה בהומלסים?"
"מה הומלסים?" שאל דמוקין והציץ לתוך המכונית.
"תזהר!" צייץ דאיקי. "הם עלולים להעביר מחלות!"
"זה לא הומלסים!" צחק דמוקין וטפח על גבו של קואיצ'י. "זה אינוצ'י! וגם אוקדה!"
"תודה ששמת לב אליי," אמר אוקדה בקול נמוך.
"מה אתם עושים במכונית שלי?" שאל קואיצ'י.
נשמעה חריקת בלמים חזקה.
"שמעתי את המילה 'מכונית'?" שאל נאגאנו, שהחנה את חלליתו על מכונה כלשהי.
"אף אחד לא קרא לך!" אמר נינו.
"אבל אם אתה כבר כאן, קח את ארבעת אלה אל הריידא," אמר יארה.
"אני לא עולה על זה!" הכריזו אינוהארה ואוקדה בתקיפות והתחבאו מאחורי נג'י. "לא נוסע עם נאגאנו. זה לא בריא."
"בכל מקרה יש לי רק שני מקומות," אמר נאגאנו.
"אז איך לקחת את קיס-מיי-פוטו2?" שאל פוג'יגאיה.
"הם מאוד גמישים," גיחך נאגאנו.
"מה אתם פוחדים כל כך?" שאל ההוא-עם-העיניים את אינוהארה. "כולה חללית."
הוא וגורו עלו על החללית ונאגאנו זינק משם בחריקת בלמים והשאיר אחריו ענן אבק ואת צווחתו של גורו.
"ולאן אנחנו הולכים?" שאל אינוהארה.
"לטוקיו דום הרדוף רוחות," אמר סובארו.
"מגניב!" אמר אוקדה בהתלהבות. "נג'י ואני נוכל לגרש אותם! למדנו גירוש רוחות אי שם בשנות ה-90'!"
"אז בואו נחפש מוט ברזל," אמר נג'י בשמחה והם התחילו ללכת.

"אז ככה," אמר אוקדה אחרי שכולם התחמשו במוטות ברזל כאלה או אחרים. "אתם צועקים, נותנים לבמאי רגע להפוך את המוט ללבן, ואז מסתערים על הרוח ורסט אין פיס אותה."
"מה?" שאל סובארו בבלבול.
"גורמים לה לנוח בשלום על משכבה," תרגם ריוהיי.
"אז זה מה שזה אומר?" שאל נג'י בתדהמה.
"משהו זז שם!" צווח אייבה והצביע בתזזיתיות.
אוקדה צעק והסתער, כשנג'י והאחרים מפגרים אחריו רק בשנייה. נשמעה צווחה.
"לעצור!" צעק יארה. למרבה ההפתעה, הם צייתו לו.
"הצווחה הזאת מוכרת," קבע יארה.
"נכון," הנהן ריוהיי.
"אל תהרגו אותי!" קרא קול מתוך הטוקיו דום. "אני בסך הכל ג'וניז עני שמצא מקלט במקום מוכר!"
"צא החוצה, חבר," קרא יאמאפי. "גם אנחנו ג'וניזים!"
ומבין הצללים, ידיים על ראשו, יצא אוקורה.
"אוקורה!" קרא ריוהיי. "מה אתה עושה פה לבד?"
"אני לא לבד," אמר אוקורה. "אני פה עם קימורה טאקויה ואיקוטה טומה."
"אבל מה אתה עושה פה?" שאל יארה בקוצר רוח.
"היינו צריכים מקום לגור בו, אז באנו לכאן," אמר קול מאחוריהם.
"כי רצינו להיות במקום מוכר," אמר קול שני.
יארה ושות' קפצו בבהלה וראו את קימורה טאקויה ואיקוטה טומה עומדים מאחוריהם, מורעבים, מטונפים ועייפים.
"אתם נראים נורא!" קרא נינו. "זה בגלל הרוחות רפאים?"
"לא!" ילל אייבה. "רוחות רפאים לא קיימות! רוחות רפאים לא קיימות!"
"אתה מנסה לשכנע את עצמך?" שאל דאיקי.
"אין פה רוחות רפאים," אמר קימורה.
"אז למה חושבים שיש פה רוחות רפאים?" שאל קואיצ'י בזמן שאייבה צהל.
שקט.
"קימורה?" שאל נג'י.
"מה? אה, כן," אמר קימורה בדרכו הסטלנית. "זה בגלל ששרנו, כמובן."
"אוקורה, אולי אתה תסביר?" אמר יאמאפי בתסכול.
אבל אוקורה נרדם כשהוא נשען על דמוקין.
"טומה, אולי תציל את המצב?" התחנן יארה.
"גרנו בטוקיו דום כי רצינו להיות במקום מוכר," הסביר איקוטה טומה. "אבל הוא מאוד גדול וריק בלי כל המעריצות, אז שרנו לעצמנו כל ערב, ואנשים שעברו ליד חשבו שאנחנו רוחות הרפאים של עצמנו."
"כי פה בעתיד מתתם," הבין אינוהארה.
"לא אני!" אמר קימורה. "אשתי פרנסה אותי עד שמצאתי עבודה באמריקה."
הם מצמצו בתדהמה.
בשקט שנוצר הם שמעו צרחה מרוחקת.
"זה רוח רפאים!" יבב אייבה והסתתר מאחורי אוקדה.
"זה מישהו שנאגאנו דרס!" אמר אינוהארה והתחבא מאחורי אייבה.
"זה יויה!" אמרו יאבו קוטה ויאמאדה בו זמנית.
"מה זה משנה מה זה?" התפרץ עליהם קואיצ'י. "בואו נלך!"
והם שעטו לעבר הקול, משאירים אחריהם ענן אבק ואת אייבה שאמר ברעד: "לשם?"

ג'וניזלנד 3 – זמנו של טאקי: (חלק א')
I have a pain in my sawdust
oru_desu

הסיפור המהולל! מוקלד כולו!

ועכשיו, עם הדגשות של גניבות ספרותיות בחנויות הספרים הנבחרות D;

(צהוב - גניבות ספרותיות מאנשים אחרים, ורוד - גנבות ספרותיות מעצמנו, אפור - גנבות ספרותיות שלא ברור מאיפה הם נגנבו. XD)

ג'וניזלנד 3 – זמנו של טאקי


דקירה! חסימה! הצלפה! יש לו פתח! חסימה! הצלפה!
קלאנג! חרבו נפלה על הרצפה.
יארה נשען על ברכיו, מתנשף.
"טוב מאוד," התנשף קואיצ'י, חיוך נמתח על פניו. "אבל לא טוב מספיק."
הוא הרים את חרב הפלסטיק של יארה וזרק לו אותה. יארה תפס אותה באוויר.
"עוד סיבוב!", צעק קואיצ'י והתחיל להתקיף. "אם אתה צריך לנצח אותי באנדלס שוק, אתה צריך להיות סייף מצטיין!"
הדלת נפתחה והתנגשה בקיר. טסויושי נכנס בריצה, הבעה מבוהלת על פניו והוא מתנשף.
קואיצ'י ויארה קפאו, חרבותיהם מונפות באוויר.
"המהברגך... הקשהגבזלבך..." מלמל טסויושי והצביע עליהם ואז על הדלת.
"וואו, יארה", אמר קואיצ'י. "אתה מוכשר משחשבתי. הצלחת להשתיק את טסויושי כשהוא באמת רצה לדבר".
"המהמברגמן... אוּוּוּוּוּוּ!!!!" ילל טסויושי בתסכול.
"מה זה?", שאל קואיצ'י, כבר פחות משועשע. "תנשום נשימה עמוקה ותתחיל שוב".
טסויושי נשם עמוק והתחיל לדבר בקצב של מכונת ירייה.
"טאקי למטה. קאט-טון עושים צרות. צריך להרגיע אותם. צריך לעזור לטאקי. צריך ל... צריך ל... צריך לספר לטסובאסה!" הוא גמר בצווחה ויצא בריצה מהחדר.
"מה קרה פה כרגע?" שאל יארה בבלבול.
"אני לא יודע", אמר קואיצ'י. "טאקי מסוגל בדרך כלל להרגיע את קאט-טון לבד, אבל אם טסויושי כל כך נרגש, אולי כדאי ללכת לראות מה קרה."
הם ירדו במדרגות עד שהגיעו לאולם הכניסה, ושם ראו קבוצה של ג'וניורים מקיפים את טאקי, כשקוקי וג'ין עומדים בראשם.
"מה קורה פה?", צעק יארה מעל ראשי ההמון.
טאקי המושפל הזדקף למלוא גובהו וענה בעלבון.
"השפילו אותי! ביזו אותי! העלילו עלי! אני לא אשתוק! לא ולא! אתם עוד תראו! אף אחד לא מגרש את טאקי ולא נושא בתוצאות!"
"מגרש את טאקי?!" נדהם יארה. "על מה ולמה?"
"הכל באשמתו!" קרא קוקי. "רק בגללו גירשו אותי ואת ג'ין מהג'וניז! הוא לימד אותנו כל מה שאנחנו יודעים, וזה לא מספיק בשביל הג'וניז!"
"והוא כל הזמן אומר לנו מה לעשות!" הוסיף ג'ין. "וזה נמאס לנו, לכן עשינו דווקא, והעיפו אותנו בגללו!"
"שקט, טיפש," נזף בו קוקי וחבט בראשו.
"העטו חרפה על שמי!" ילל טאקי. "אני לא נשאר במקום שלא רוצים אותי! אבל בבקשה, אל תצטרפו אל שליחי השטן האלה, חזרו לעסקיכם במקום לעזור להם לגרש אותי בבושת פנים!"
השתררה דממה. מספר מהג'וניזים המבוגרים התפזרו וגררו איתם כמה ג'וניורים שהם רק הצליחו.
"בוא נלך," נאנח קואיצ'י. "לפחות נעשה את מה שהוא ביקש."
הם עלו בקדרות במדרגות ונכנסו חזרה לחדר שלהם. רגע לפני שהספיקו לסגור את הדלת הם ראו את טסובאסה הזועם יורד ברעש במדרגות ואת טסויושי משתרך אחריו.
יארה וקואיצ'י הרימו את חרבותיהם והסתייפו באומללות.
יארה היה כל כך נסער עד שקואיצ'י הצליח להכות אותו בראשו כל כך חזק עד שהוא נפל.
כשהצלצולים באוזניו פסקו, הוא שמע צעקות ממחוץ לחלון. קואיצ'י פתח את החלון והם גהרו החוצה.
הם ראו את טאקי המלוכלך כושל החוצה מדלת הכניסה של בניין הג'וניז, ג'ין וקוקי אחריו, מגובים במספר נכבד של ג'וניורים מטומטמים, זורקים על טאקי דברים מכל הבא ליד.
טסובאסה וטסויושי פילסו להם את דרכם בין האספסוף, עד שטסובאסה הצליח להגיע לטאקי, בזמן שטסויושי מנסה לעצור את זריקת החפצים. הם לא הצליחו לשמוע מה טסובאסה אומר, אבל היה ברור שהוא מתחנן לטאקי. הוא תפס בשולי חולצתו הוורדרדה וניסה להחזיק אותו במקום. היה נראה שטאקי מוכן לשמוע, עד שקוקי זרק שרימפ רקוב שנחת ישר על שערו של טאקי.
טאקי ניער מעליו את שותפו האומלל ונס על נפשו.
"תגיד, המכה הזאת הרגה אותי?" שאל יארה. "נראה לי זה הגיהינום."
"לרוע המזל," אמר קואיצ'י ונשכב על הרצפה, "נראה לי שזאת המציאות."
יארה נשכב על הרצפה לידו ועצם את עיניו.
טיפת מים טפטפה על פניו, ואחריה עוד אחת.
יארה עיווה את פניו. כנראה קואיצ'י חושב שהוא התעלף.
עוד טיפה. זה כבר קצת מעצבן.
"זה בסדר, קואיצ'י," יארה פלט ברוגז. "אני ער!"
"מה בסדר בזה?" נבח עליו קואיצ'י.
"תפסיק כבר לטפטף עליי מים!" התעצבן יארה.
קואיצ'י שתק לרגע.
"זה לא אני," הוא אמר ברוגע.
יארה פתח את עיניו והתיישב בנכונות להחטיף לקואיצ'י ונדהם ממראה עיניו.
"אה... קואיצ'י?" אמר יארה בהיסוס. "כדאי שתראה את זה."
"עזוב אותי, "התלונן קואיצ'י. "אני מנסה לישון."
יארה ההמום זחל את קואיצ'י והתחיל לנער אותו.
קואיצ'י פקח את עיניו והתיישב.
"זה כבר עובר כל גבול!" הוא אמר, "מה נראה לך? אתה..."
קואיצ'י עצר עם פה פתוח מעט. יארה הרגיש כמוהו.
"שנעשה ג'ן קן פוי?" הציע יארה. קואיצ'י הנהן, פיו עדיין פעור.
"ג'ן קן פוי! נראה שאני אשאל. איך הגענו לכאן?" שאל יארה והצביע על הסמטה החשוכה והרטובה שבה הם ישבו.
הם שתקו עוד רגע או שניים, ואז קואיצ'י קם על רגליו וברח בצרחות. יארה רץ אחריו כדי לא לאבד אותו.
קואיצ'י עצר לנשום ליד מרזב, והחלון שמעל ראשו נפתח.
ראש של רובוט השתרבב ממנו ואמר: "ש-קט, ה-ג-ב-רת מ-נ-סה לי-שו-ן, אם לא ת-ל-כו א-ני א-ק-רא ל-מי-ש-ט-רה!"
קואיצ'י פלט עוד צרחה, ויארה הצטרף אליו. הם דהרו במורד הרחוב. לאחר רגע או שניים הם שמעו סירנה וחללית עגולה ושטוחה עם פנס אדום וכחול על ראשה עצרה אותם.
ממנה יצאו שני אנשים רגילים למראה, לבושים במדים כסופים בוהקים ועל ראשם קסדות מוזרות.
"אתם מפרים את הסדר הציבורי!" נזף בהם אחד.
"אני עוצר אתכם על שוטטות, גרימת רעש בזדון, ריצה ברחובות, לבישת בגדים מוזרים וחוסר נשיאת טכנולוגיה זמינה!" הוסיף השני.
"אבל... יש לנו טכנולוגיה!" אמר יארה ושלף מכיסו את הפלאפון החדיש-חדש שלו.
השוטרים פרצו בצחוק.
"לזה אתה קורא טכנולוגיה?" השתנק אחד מהם, "במוזיאונים אין לנו כאלה! אתם באים איתנו לכלא!"
השוטרים העמיסו את קואיצ'י ויארה על החללית והתחילו ליסוע. נשמע "בום!" רועם והם עמדו מול בניין לבן וקטן.
"באמת," רטן השוטר שליד הנהג. "אתה שוטר! שמור על החוק! אסור לעבור את מהירות הקול בשטח בנוי."
הוא זיכה את הנהג במכה קטנה על ראשו ועבר לטפל ביארה וקואיצ'י. הוא דרבן אותם בעזרת אלה אל תוך הבניין, לאורך מסדרונות, פתח את אחת הדלתות בחריקה וזרק אותם פנימה.
"אאוץ'!" נאנק יארה, קם מהרצפה ושפשף את אפו. "זה כאב."
"היי!" הוא צרח על הדלת הנעולה. "תוציאו אותנו מכאן! אתם לא יכולים לכלוא אותנו רק כי לקואיצ'י אין טלפון!"
יארה רץ לדלת ובעט בה. הוא התחיל לצרוח קללות ולקפץ על רגל אחת, אוחז ברגלו השנייה הפגועה.
קואיצ'י רץ לאורך החדר, קפץ באוויר, עשה סלטה מושלמת, בעט בדלת בשתי רגליו ונפל על יארה הצורח.
לפתע הם התחילו להתרומם לאט לאט באוויר. אחרי רגע או שניים הם ריחפו להם בחלל החדר.
"הלו! שוטרים מטורללים!" צרח יארה וניסה להסתובב באוויר בחוסר הצלחה בולט. "מה קורה פה? תחזירו מיד את הכבידה!"
"לא נראה לי," אמר השוטר בחיוך זחוח. "בדרך כלל ריחוף בתא הכלא גורם לאסירים להירגע קצת. אולי כשתירגעו נחזיר את הכבידה."
יארה המתוסכל המשיך להתפתל באוויר, אבל אחרי שראה את קואיצ'י צף לו חסר דאגות, שלושת-רבעי ישן, הוא ויתר ונרדם.

הם התעוררו לאור שמש חזק ולצרחה חדה. משהו התנגש ביארה המרחף וגרם לו להתעורר סופית.
יארה הסתובב, מבולבל, וראה את נג'י המבולבל לא פחות צף לידו.
יארה שפשף את עיניו ובחן את התא שלפתע היה מלא ביותר מדיי אנשים, דהיינו, נג'י.
אבל נג'י לא היה לבדו. חוץ מיארה, נג'י וקואיצ'י, צפו בתא הזעיר גם ריוהיי וצ'ינן הנלהבים.
"תראה, תראה!" צפצף צ'ינן, "עכשיו אני באמת מצליח לעשות את תרגילי האקרובטיקה שלי!"
הוא עשה כאילו-סלטה באוויר ונחבט קלות בקואיצ'י המנומנם.
"תראה, פאן משופר!" קרא ריוהיי, עשה פוזה של קרב מגע וצרח: "פאאאאאאן!!!"
הם צנחו על הרצפה בחבטה.
"אתם עושים יותר מדיי רעש," התלונן השוטר שעמד ליד הדלת. "אני לא אוהב שאנשים אוהבים את חוסר הכבידה."
ואז הוא הלך משם.
"לא הוגן!" ילל ריוהיי, "זה היה כיף! תחזירו את הריחוף!"
"כן!" ילל צ'ינן, "תקשיבו לריוהיי-סנפאי!"
"לא, לא!" קרא נג'י בבהלה. "אל תקשיבו להם! ותביאו לי ארוחת בוקר!"
רק הדממה ענתה להם.
"שקט כבר, "רטן קואיצ'י. "אני ישנתי כל כך טוב עד שבאתם."
"אם הוא הלך," אמר יארה. "אולי תספרו לנו, למה גם אתם בכלא?"
"זאת שאלה טובה," אמר נג'י ולא הוסיף.
"והתשובה היא?" הקשה יארה.
"התשובה למה?" שאל נג'י. יארה חבט על מצחו בכף ידו הפתוחה.
"למה-אתם-בכלא?" הוא שאל דרך שיניים חשוקות בכעס.
"אה, זה," אמר נג'י בהפתעה. "אין לי מושג."
יארה התחיל לשקול את הסיכונים בלהכות את נג'י עד לאובדן הכרה של אחד מהם (של יארה כנראה), אבל צ'ינן פטר אותו מהצורך בזה.
"השוטר אמר משהו על הפרעה לציבור," הוא צפצף.
"גם לנו," אמר קואיצ'י.
"אבל אנחנו באמת הפרענו," המשיך צ'ינן. "סיפרנו לכל בנאדם ברחוב שאנחנו מהעבר."
"איך הגעתם למסקנה שאנחנו בעתיד?" שאל יארה בהלם.
"שאלתי מישהו איזה רכבת מגיעה לאוסקה, והוא שאל אותי מה זה רכבת," ענה ריוהיי, "וגם מה זה אוסקה."
"לא לדעת מה זה אוסקה זה עוד מילא," אמר נג'י. "אבל לא לדעת מה זה רכבת? אנחנו בטוח בעתיד הרחוק."
"אז שאלת השאלות היא, איך אנחנו חוזרים להווה."
"מה הבעיה?" אמר קואיצ'י. "נחזור כמו שהגענו."
"ואיך הגענו?" שאל יארה בחמיצות.
"אז זאת שאלת השאלות," צפצף צ'ינן.
יארה נעץ בו מבט שיכול להרוג ואז עבר לחשיבה מאומצת.
"אני חושב," הוא אמר לאט, "שהשלב הראשון בחזרה להווה הוא לצאת מהכלא."
הוא הסתכל סביבו בהתרגשות כדי לראות מה התגובות של חבריו וראה שאין תגובות, כי הם בכלל לא הקשיבו לו.
"אנשים!" צרח יארה בחמת זעם. "קצת התייחסות!"
"הממ...? אמרת משהו?" שאל נג'י.
יארה התיישב בפינה כשענן שחור של דיכאון מרחף מעליו.
"היי, יארה-צ'י, אל תיעלב כל כך," אמר ריוהיי. "אני בטוח שצ'ינן הקשיב."
"הקשבתי!" הסכים צ'ינן. "זה רעיון ממש חכם, זה, אבל איך זה יעבוד?"
"כן," אמר קואיצ'י, "ומה זה 'זה'?"
"'זה' זה..." פתח צ'ינן ועצר. "'זה' זה משהו שיארה יכול להסביר יותר טוב ממני."
'גם הוא לא הקשיב', חשב לעצמו יארה באומללות.
"מתכננים לברוח מהכלא, הה?" שאל השוטר בלעג ממקומו ליד הדלת.
'לפחות הוא הקשיב לי', התנחם יארה.
"אי אפשר לברוח מהתא הזה," המשיך השוטר, "המנעול של הדלת נפתח רק לפי הדנ"א שלי, הסורגים על הדלתות והחלונות לא יושפעו מאש או חומצה, והתא כולו בנוי מאבן בזלת חסינת חפירות. אתם יכולים לוותר על הבריחה כבר מעכשיו, כי אתם לא תצאו מהכלא עד שאני אוציא אתכם, ואני לא אוציא אתכם לעולם! מוהאהאהא!!"
"רגע!" מחה קואיצ'י. "אתה לא יכול להחזיק אותנו כאן לנצח רק כי אין לי טלפון!"
"זה לא רק הטלפון," השיב השוטר.
"אז מה עוד?" שאל נג'י.
"אין עליכם שום תעודות מזהות," אמר השוטר, "מבחינה חוקית אתם לא קיימים."
"מתי בדקת אם יש לנו תעודות?" שאל יארה.
"בדלת הכניסה יש סורק, דא!" השוטר עצר לצחוק קצר ואז המשיך. "אין עליכם תעודות זהות תקפות של יפן או של כל מקום אחר. אתם לא קיימים, ולכן תישארו כאן עד שנברר מה הקטע שלכם!"

"ג'ן קן פוי! ג'ן קן פוי!" קראו נג'י, ריוהיי וצ'ינן יחדיו באושר מהפינה שלהם.
'כמה זמן הם יכולים לעשות את זה?' תהה לעצמו יארה. 'אנחנו בכלא כבר שלושה ימים והם עדיין אנרגטיים כמו קאנג'נים. למען ההגינות צריך לציין שאחד מהם הוא באמת מקאנג'ני.'
"אולי מספיק כבר?" שאל קואיצ'י וחבט את ראשו בקיר. "זה מוציא אותי מדעתי."
"לא!" צהל ריוהיי. "עוד סיבוב! זה כיף!"
"על מה אתם עושים ג'ן קן פוי בכלל?" שאל יארה בייאוש.
לפתע הם השתתקו.
"אממ... שכחנו?" התנצל נג'י.
יארה שוב חבט על מצחו בכף ידו.
"אבל," מיהר צ'ינן לומר, לפני שיארה יגיע לרעיונות יצירתיים בנוגע לנג'י, "אנחנו יכולים להפסיק."
"אבל אז מה נעשה?" שאל ריוהיי בתדהמה. "יהיה לנו משעמם!"
"אולי נתכנן בריחה מהכלא?" הציע יארה בתקווה. "זה בטוח יהיה מעניין."
"בסדר," נאנחו השאר והתיישבו במעגל.
"כולם עכשיו להפעיל את הגלגלים שיש לכם במוח אם יש לכם כאלה," הדריך אותם יארה. "בסופו של דבר נמצא רעיון."
יארה שילב את ידיו וקפץ את פיו. השאר בהו בו מבלי לחשוב בעצמם.
חיוך עלה על פניו של יארה.
"נו?" שאל ריוהיי. החיוך נמחק.
כעבור כמה רגעים יארה שוב חייך, ושוב החיוך נמחק.
קואיצ'י נפרש על הרצפה בשעמום.
החיוך של יארה חזר.
נג'י גירד באף.
החיוך נמחק.
קואיצ'י התגלגל.
החיוך חזר.
ריוהיי התעטש.
החיוך נמחק.
"זה ממש מלחיץ," לחש צ'ינן בקול לא ממש חלש.
החיוך חזר.
"אל תדאג, הוא עושה את זה הרבה," אמרו קואיצ'י ונג'י.
החיוך נמחק.
ריוהיי הוציא מכיסו שפורפרת לייזר קטנה והדליק אותה.
החיוך חזר.
צ'ינן לקח לריוהיי את הלייזר וכיוון אותו לכל עבר.
החיוך נמחק.
ריוהיי רדף אחרי נקודות האור בכל רחבי התא.
החיוך חזר.
ריוהיי נתקל ביארה ונפל עליו.
החיוך נמחק. יארה צווח בכאב.
"מה נראה לך שאתה עושה?" הוא שאג בזעם. "רד ממני!"
"אבל... אבל... אנחנו שיחקנו," מלמל ריוהיי מהרצפה.
"במה?" שאל יארה ושיפד את ריוהיי במבטו.
"תפוס את האור!" קראו ריוהיי וצ'ינן ביחד.
צ'ינן הראה ליארה את שפורפרת הלייזר.
יארה בהה בה מספר רגעים.
"זהו זה!" הוא קרא וחטף מצ'ינן את הלייזר. "נחתוך את הסורגים שעל החלונות בעזרת הלייזר!"
"אני אעשה את זה!" קפץ ריוהיי. "זה הלייזר שלי!"
יארה מסר לו את הלייזר וריוהיי התחיל לנופף בו בפראות לפני סורגי החלון, ללא הועיל.
"אתה לא עושה את זה טוב," אמר נג'י וחטף מריוהיי את הלייזר ונופף בו בעצמו, בפראות לא פחותה. גם זה לא עבד.
"גם אני רוצה לנסות," ביקש צ'ינן, לקח מנג'י את הלייזר והפיל אותו.
קואיצ'י הרים את הלייזר וכיוון אותו לעין הפקוחה שלו.
יארה חטף לו את הלייזר בזעקה חנוקה, לפני שיפגע בעצמו.
אם הלייזר כבר אצלו, גם הוא רוצה לנסות. בטח הוא יצליח, כי הוא הגיבור הראשי.
הוא העביר את קרן הלייזר לאט לאט על סורגי החלון.
באופן צפוי למדיי, כלום לא קרה.
"זה לא עובד," נאנח יארה וזרק את הלייזר מהחלון. ריוהיי וצ'ינן זעקו במחאה.
יארה נשכב על המיטה והביט בחוסר אונים בתקרה.
לאחר כמה רגעים הוא שמע רשרושים מהתקרה.
"מה זה?" הוא קרא וקפץ על רגליו. "מה הרעש הזה?"
"סליחה," אמר נג'י.
יארה השתיק אותו והתרכז. הקול המוזר הלך והתקרב.
בום!
נשמעה חבטה על צינור האוורור.
החבורה הקטנה צווחה והתאספה בפינה הכי רחוקה מפתח האוורור. חבטה שניה נשמעה, ואחריה שלישית.
לבסוף המכסה של פתח האוורור נפל, וראש מאובק הציץ מתוכו.
"הלו חבר'ה," הוא חייך, ואז מצמץ מספר פעמים ואמר. "אתם לא החבר'ה שלי. מי אתם? איך ידעתם את האיתות הסודי?"
"מה?" שאל קואיצ'י.
"אה, לא משנה, אני אמשיך לחברים שלי. אתם יכולים לצאת דרך פה אם אתם רוצים," אמר הראש ונעלם.
הם החליפו מבטים ואז טיפסו לפתח האוורור. כלומר, נג'י הניף אותם אחד אחד ואז הם משכו אותו בכוחות משותפים.
הם זחלו בטור אל עבר החופש.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

הריידא הסתובב לו ברחוב, מפוחד, וחיכה לדמוקין שיחזור.
"ידיים למעלה," לחש קול נמוך באוזנו.
הריידא צרח והתיישב על הרצפה כשידיו על אוזניו.
דמוקין התפוצץ מצחוק. הריידא שלהם כל כך מעורר רחמים.
אחרי שדמוקין נרגע הוא התיישב ליד הריידא וטפח על כתפו כדי להרגיע אותו, עדיין מצחקק.
"דמוקין!" נזף בו הריידא. "זה היה ממש לא יפה. אני כמעט קפצתי מהעור שלי!"
"אני מצטער," אמר דמוקין. "בוא נלך."
הוא קם על רגליו והקים את הריידא הקשיש, והם צעדו ביחד אל מקום שבו שמעו שקל לקבץ נדבות.
הם התיישבו ליד דמות עטופה בסמרטוטים, עם שיער ארוך ופרוע שמסתיר את פניה, שישבה מול קופסת נעליים מאובקת וריקה ממטבעות.
הם פשטו את ידיהם קדימה והעלו הבעה מתחננת על פניהם.
הריידא היה נראה כל כך אומלל עד שתוך דקה מישהו זרק לו מטבע של 100 יין.
הקבצן שישב לידם התכופף אליהם וחטף לריידא את המטבע מהיד. הריידא פלט צליל מסכן של מחאה.
"היי!" קרא דמוקין וקפץ על רגליו. "אתה לא שמעת אף פעם על כבוד בין גנבים?" הוא תפס את הקבצן בסמרטוטיו וטלטל אותו. "יש גם כבוד בין קבצנים! תחזיר לו מיד את הכסף!"
הקבצן הסב את פניו מכוסי השיער והושיט לריידא את המטבע.
"תודה, חבר!" אמר הריידא במאור פנים. "איך קוראים לך?"
"מאטסומוטו," אמר הקבצן בקול מוכר למדיי. "קוראים לי מאטסומוטו ג'ון."
"מאטסוג'ון?!" שאלו שניהם בתדהמה.
מאטסוג'ון הוזיז את שערו ובחן אותם. חיוך הפציע על פניו.
"ריידא! דמוקין!" הוא קרא. "לא זיהיתי אתכם!"
"גם אנחנו לא זיהינו אותך," אמר הריידא בקול מזועזע. "מה קרה לך?"
"מה שקרה לכולם. אחרי שהג'וניז נסגר לא מצאתי עבודה, וכבר אכלתי את כל החסכונות שלי," השיב מאטסוג'ון.
"הג'וניז נסגר?" שאל דמוקין. "למה?"
מאטסוג'ון נעץ בו מבט ארוך.
"תגיד לי, איפה היית בעשר השנים האחרונות?" הוא שאל בסוף.
"מ-2003? לא יודע, פה ושם, אני מניח," ענה דמוקין.
"לא מ-2003," אמר מאטסוג'ון. "מ-2013, כשג'וני מת."
"אבל עכשיו 2013!" מחא הריידא. ",וג'וני חי! נראה לי..."
"אתם מהעבר," הסיק מאטסוג'ון. "יופי. תמיד רציתי לספר למישהו את סיפור חיי."
"לא את כל סיפור חייך," מיהר דמוקין להגיד. "רק את החלק הרלוונטי."
מאטסוג'ון חייך, ואז הקדיר את פניו והתרכז.
"הכל התחיל," הוא פתח, "כשהבאקאנישי הזה גירש את טאקי מהג'וניז."
"זה היה הבוקר!" קרא הריידה. "וזה היה גם קוקי, לא רק ג'ין."
"להפיל על ג'ין את כל האשמה היא אחת ההנאות היחידות שנשארו לי בחיים," אמר מאטסוג'ון. "אז אל תפריע."
"סליחה," אמר הריידא ומאטסוג'ון המשיך.
"לאחר שטאקי עזב לא היה דבר שחצץ בין ג'וני לבין כל עומס העבודה. בד"כ טאקי היה עושה חצי מהעבודה של ג'וני," הסביר מאטסוג'ון. "ובלי טאקי ג'וני פשוט התמוטט. הייתה לו קריסת מערכות והוא לא התאושש מזה. חודש אחרי שטאקי עזב ג'וני מת."
הריידא הצמיד את כפות ידיו אל פיו בהבעת זוועה, וגם דמוקין נראה המום.
"החברה לא שרדה את מותו. אם טאקי היה נמצא הוא היה פותר את כל הבעיות, אבל בלעדיו החברה פשטה את הרגל. כל הג'וניזים נהיו מובטלים. רבים מהם היגרו לאמריקה במטרה למצוא חיים טובים יותר. הרבה אחרים נשארו כאן, מובטלים וחסרי פרוטה, ומתו מרעב אחד אחד. אני נשארתי כאן אחרון."
הריידא בכה בשקט לתוך המטפחת הפרחונית שלו, ודמוקין טפח לו על הכתף בהבעת מבוכה קלה.
וכך יארה וחבריו מצאו אותם.

ריוהיי הציץ מעבר לפינה בזהירות ואז סימן לחבריו לבוא.
"השטח פנוי," הוא לחש והם רצו שפופים קדימה.
נג'י נתקל במשהו ונפל. המשהו הזה היה מאטסוג'ון.
"מאטסוג'ון!" קרא ריוהיי. "מה אתה עושה כאן?"
"ניסיתי לישון," ענה מאטסוג'ון בחמיצות. "אבל נראה שזה לא יקרה."
"אז בוא איתנו," הציע יארה. "אנחנו מנסים למצוא דרך לחזור להווה."
"בסדר," נאנח מאטסוג'ון וקם. "אין לי מושג על מה אתם מדברים, אבל מצחין כאן."
הם יצאו מהסמטה אל רחוב צדדי.
ושם, על הרצפה, ישבו הריידא, דמוקין ו... מאטסוג'ון?
"למה יש שני מאטסוג'ון?" שאל קואיצ'י.
"אז ככה," פתח המאטסוג'ון שישב על הרצפה, מכוסה בסמרטוטים.
צרחה חדה קטעה אותו.
כולם פנו להסתכל במאטסוג'ון העומד, שבהה באמצבעותיו וצרח שנית.
"מה קרה?" שאל צ'ינן.
מאטסוג'ון צרח בפעם השלישית, ואז כולם ראו למה הוא צורח. האצבעות שלו הפכו שקופות, ונעלמו לאט לאט, מקצות האצבעות והלאה. הוא הלך והתפוגג לנגד עיניהם, עד שבתום מספר רגעים הוא כבר לא היה שם יותר.
"אלוהים אדירים," אמר המאטסוג'ון שעל הרצפה, מזועזע. "הוא צרח כמו איזה בחורה. אני הרבה יותר קשוח."
הוא הרים את ידו להזיז שיער מפניו וקפא. הוא בהה באצבעותיו לרגע, ואז פתח את פיו וצרח, בקול זהה לזה של מאטסוג'ון ז"ל.
"גם אתה?" נחרד יארה. מאטסוג'ון צרח בשנית.
הוא צרח פעם שלישית ואחרונה ונעלם כולו.
"מה קרה פה?" נחרד צ'ינן.
"כנראה אסור לנו לפגוש את עצמנו מהעתיד," אמר דמוקין. "אז צריך להיזהר."
"אבל מאטסוג'ון של העתיד אמר שכולם מתו מרעב או היגרו לאמריקה," אמר הריידא.
"אז אתה אל תיזהר," התעצבן עליו יארה. "אתה תישאר כאן, ואני אלך לתפוס מחסה. מי בא איתי?"
רק הצרצרים ענו לו.
"אמ... יארה?" אמר קואיצ'י והרים אצבע. "במחסה הזה יהיו מיטות?"
"יכול להיות," ענה יארה.
"ואוכל?" שאל נג'י בהתלהבות.
"סביר להניח," השיב יארה.
נג'י, קואיצ'י, ריוהיי וצ'ינן עברו לצידו של יארה.
"נו, דמוקין?" שאל יארה. "מה איתך?"
"אני אשאר לשמור על הריידא," ענה דמוקין והתיישב ליד בן חסותו. "כדי שאף אחד לא ישדוד אותו או משהו כזה."
"בסדר," אמר נג'י. "בהצלחה."
הם עזבו שם את הריידא ואת דמוקין באור היום הגווע והלכו להם לדרכם.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

"פה גדול!" אמר שינגו וניסה לדחוף משהו לפיו של יוקויאמה האומלל, שכבר היה מלא עד להתפקע.
"לא!" מלמל-נחנק יוקויאמה. שינגו ניצל את ההזדמנות ודחף עוד טבלית לפיו של יוקויאמה.
יוקויאמה הקיא את טבליות המזון מפיו, והתחיל להשתעל בכבדות.
"טוב, חברים," אמר יאמאפי. "זהו להיום."
הם התחילו ללכת לכיוון מעונות הפועלים שבקצה המפעל, כששינגו גורר אחריהם את יוקויאמה המעולף מרגליו.
"תגיד, יאמאפי," אמר יאמאדה. "איך אתה מחליט מתי נגמר יום העבודה?"
"כשיוקויאמה לא מסוגל לאכול יותר, אין יותר טעם לעבוד," הסביר יאמאפי.
"אה," אמר יאמאדה, "זה הגיוני. רוצה לחלוק אוניגירי?"
"בטח," ענה יאמאפי. יאמאדה שלה מכיסו טבלית מזון בגודל מחק וניסה לשבור אותה באמצע.
בפתח המעונות הוא הצליח והושיט חצי ליאמאפי.
"מה איתי?" שאל שינגו. יאמאדה הושיט לו את החצי ששמר לעצמו ושלף עוד טבלית.
כשהגיעו לחדרם סוף סוף הוא הצליח לשבור את הטבלית השניה, ואז קלט שבכלל לא היה צריך לשבור אותה כי יוקויאמה לא במצב לאכול. הוא התיישב על הרצפה וזרק חצי טבלית לפיו, והסתכל בחצי השני בעודו לועס.
"מה אני אעשה עם החצי הזה?" הוא נאנח.
"לא יודע," נאנק שינגו ממקומו ליד הארון, בזמן שניסה לדחוס לשם את יוקויאמה. "אולי יאמאפי רוצה."
"לא," התנשף יאמאפי שעזר לשינגו עם יוקויאמה. "זה ראמן, נכון? לא בא לי עכשיו."
"ליאמאפי לא בא ראמן!" נדהם שינגו וסגר את דלת הארון. "זה משהו חדש."
"אז תביא לי!" אמר קול משמאלו של יאמאדה. "אני רוצה ראמן!"
יאמאדה זרק את חצי הטבלית לעבר הקול בלי להרים את מבטו מאצבעו של יוקויאמה שבצבצה מהארון.
"איכסה! מה זה הגועל נפש הזה?" נגעל הקול.
יאמאדה הסכים איתו בהחלט. האצבע של יוקויאמה היא בהחלט גועל נפש. אצבע שמנמנה ולבלבנה, שנראית כאילו לא עברה פדיקור מימיה.
"תטעם, תטעם," אמר קול אחר. יאמאדה נפנה לעברו.
"מדהים! באמת יש לזה טעם של ראמן!" אמר נג'י.
"אהה...! תביא לי גם לטעום!" אמר ריוהיי.
"גם לי!" הוסיף צ'ינן.
שינגו זרק להם טבלית ופנה לטפל בבעיה החמורה יותר, כלומר, פינוי קואיצ'י מהמיטה שלו.
שינגו תפס בכתפיו של קואיצ'י וגרר אותו מהמיטה.
קואיצ'י נהם מתוך שינה ונאחז במיטה בציפורניו.
"יאמאפי!" הוא התנשף. "תעזור לי!"
אבל הוא לא היה צריך עזרה. קואיצ'י השתחרר מהמיטה בקול יניקה ועף דרך הדלת של החדר (שהייתה סגורה ונפתחה בגללו) מכוח התנופה של שינגו.
"יופי," נשף שינגו וניגב את מצחו.
"אז לא צריך את השפכטל?" שאל יאמאפי שבדיוק הצליח להוציא את השפכטל מהארון, שם שכן מאחורי  יוקויאמה הרדום.
"לא," אמר שינגו, ויאמאפי זרק את השפכטל מאחורי כתפו, והוא נחת על צ'ינן שפלט קול של צעצוע שדרכו עליו.
"איך הגעתם לכאן?" שאל יאמאדה שסבר שהוא האדם השפוי היחיד בחבורה.
"הלכנו אחרי נג'י שהלך אחרי האף שלו," הסביר צ'ינן. "יש פה ריח חזק של אוכל."
"כן, ככה גם אנחנו הגענו לכאן," אמר יאמאפי. "אבל כל האוכל שיש כאן הוא בצורת טבליות."
"זה ממש סבל," אמר שינגו. "אני ממש משתוקק ללגימת מיונז."
"אמרת מיונז?" שאל קואיצ'י שבדיוק נכנס בדלת כשקליפת בננה על ראשו. "מצחיק, כי בדיוק ראיתי בקבוק מיונז בפח שאליו נפלתי."
"מיונז!" קרא שינגו באושר. "אוכל נוזלי, הנה אני בא!"
והוא שעט החוצה מן החדר.
השאר הלכו אחריו, ומצאו אותו מתחפר בפח הזבל, מעיף זבל על ימין ועל שמאל. לפתע, בזעקת ניצחון, הוא הזדקף והניף בידו בקבוק מיונז מכוסה בעובש ירוק ושחור.
"אה, שינגו, לא נראה לי זה אכיל," אמר יארה.
"נכון!" צהל שינגו. "אבל אפשר לשתות את זה!"
הוא שלף את הפקק ורוקן את המיונז בלגימה אחת ענקית.
כשעל פניו חיוך של אושר עילאי הוא נפל לרצפה והתחיל לפרכס.
"שינגו!" נזעק יאמאפי. "אתה בסדר?"
"זה טעים?" הוסיף נג'י.
"מה נעשה איתו?" שאל יארה.
"אמא שלי אמרה שבמקרים כאלה צריך ללכת לבנאדם מבוגר," אמר צ'ינן.
"מי האדם המבוגר ביותר שאנחנו מכירים?" שאל ריוהיי.
"ג'וני," ענו כולם פה אחד.
"אבל ג'וני מת!" מחה יארה. "צריך אחד קצת יותר פעיל."
"או, או, אני יודע!" אמר נג'י והרים את אצבעו כאילו הוא בשיעור. "הריידא!"
"אז קדימה, לריידא!" קרא יאמאדה.
נג'י הניף את שינגו במאמץ רב על כתפיו והם התחילו ללכת.


魔法の絆 - Prologue
I have a pain in my sawdust
oru_desu
12 years ago...


The two boys were playing around, making a mess , while Taisuke's mother kept an eye on them while trying to clean the house.
"Taisuke, Kazuki, it's time to go to bed. Pick up your things and go upstairs." she said. But the boys didn't bother listening to her, busy chasing each other around the house.
"Give it back!" Taisuke pouted, chasing after his best friend.
"Don't wanna! Don't wanna!" Kazuki laughed and waved with the doll he took from Taisuke. Taisuke was about to say something when he was suddenly stopped by his shoulders. He looked up to see his mother, who grabbed his shoulders to make him stop in his place. Kazuki stopped too and hurried to stand next to his best friend and push the doll back into his hands, before Taisuke's mother will get angry at him too.
"Up!" she ordered the two scolded little boys.
"Okay..." they mumbled in unison and strolled toward the stairs and went up.
But when they were upstairs, brushing their teeth, they couldn't keep the gloomy face and started laughing again while Kazuki made funny faces with his mouth full with tooth paste. They would have kept fooling around if not for Taisuke's mother who came to shoo them from the washroom and into Taisuke's bedroom.
When they both were in their beds Taisuke's mother covered them with their blankets and left the room, greeting them with a quiet "good night". They stayed in their beds with opened eyes and kept silent, listening to the sound of Taisuke's mother's steps going away from the room. When they made sure they couldn't hear it anymore they exchanged mischievous glances. Taisuke tapped on his bed next to him and Kazuki smirked and jumped to join him in his bed. They talked in whispers and giggled quietly, not wanting Taisuke's parents to hear them.
"Ne, Kazu-chan why won't you move here and live with us? You come over a lot anyways." Taisuke asked suddenly out of the blue and looked at Kazuki.
Kazuki laughed. "My mom says the same thing about Tai-chan, because you come over a lot too."
Taisuke giggled.
The two of them kept chatting and whispering until they both fell asleep next to each other in Taisuke's bed.

...................................

Taisuke rubbed his sleepy eyes tiredly and opened them, looking at the darkness around his room. His throat was dry and he was thirsty for a drink. He yawned and pushed Kazuki's arms and legs away from his body gently, leaving his bedroom quietly not to wake Kazuki up or anybody else in the house. He went downstairs in the dark, still half-asleep, and turned toward the kitchen. To his luck, he saw a glass of water on the counter and without thinking lifted his hand towards the glass, even though it was a few feet away from him. It took him a few seconds to realize that the glass suddenly started to move on its own and was now floating in the air above the counter. He looked at the glass with wide eyes and an open mouth, frozen. The glass floated down to the level of his face and started to fly toward him slowly. Aghast and dazed, he dropped his hand quickly and the glass crashed to the floor, smashing into fragments. Taisuke stared at the broken glass, still frozen in his place. He heard some rustling from the second floor and the next moment his mother rushed downstairs. She stopped in her tracks when she got to the last stair, looking at the scene in front of her with wide eyes.
"What happened here?" she asked her son suspiciously.
Taisuke flinched under his mother's piercing gaze and started stutterng, frightened.
"I-I-I I d-don't kn-know. I-I-I w-wa-wanted to take a g-glass a-and it s-s-started f-flying!" he stuttered.
His mother looked at him with horror and, for some reason, anger.
"Go back to your bed." she said, trying to calm herself down.
"B-b-but-"
"Its just a dream."
"Eh?" he looked at his mother, surprised.
"You are still sleeping, this is a dream. Now go back to bed," she said.
Taisuke looked around, confused.
"A dream?" he asked.
His mother nodded and moved to let him use the stairs and he did as he was told, still confused. His mother's gaze followed him sharply as he climbed the stairs.
He entered his bed quickly, crawling under Kazuki's arm again, and closed his eyes tightly.
"But I'm thirsty" he mumbled before drifting back to sleep, without knowing that he won't remember a thing about that night's happening when he'll wake up the next morning.

Romeo and Yuya - Chapter 2
I have a pain in my sawdust
oru_desu

"Romeo…" Tegoshi said and looked at Yamapi longingly. "Romeo…"

Yamapi looked at Tegoshi as if it's the first time he sees something like him. Koyama and Masuda exchanged confused glances behind him.

Tegoshi smiled his bright smile and tried to hug Yamapi, calling "Romeo!" again. Yamapi jumped backwards, which made Tegoshi hugging the air instead of him.It was Koyama who came to his rescue and held Tegoshi's shoulders so he won't try to molest Yamapi again.

"Tego-chan, are you alright? I think you got hit hard in the head…" Koyama held him and looked at him worriedly. Tegoshi turned to him and held him in the elbows, his eyes sparkling.

"Kei-chan, it's Romeo!" He said excitedly, "He came back to me!"

Koyama looked even more worried, Masuda let out a snort of laugh but Yamapi started to move back anxiously.

"No, Tego-chan. It's Yamapi. Not Romeo." Koyama explained him slowly. Tegoshi shook his head firmly.

"No, Kei-chan. It's Romeo." He stated. At this point, Masuda couldn't hold back his laughter anymore.

"You're kidding, Yuya, right?" he said between chuckles.

Tegoshi left Koyama and stoop up. He looked at Masuda angrily.

"I'm not "Yuya"! My name is Yulya*! And a court jester like you should have known it already!"

"Oh, no…" Yamapi mumbled and tried to run away before Tegoshi will notice him, but after less than a minute Tegoshi was already by his side.

"Oh, Romeo! I missed you so much!" he said, and hugged Yamapi tightly.

"Is he serious?!" Masuda asked, shocked.

"I'm afraid he is…" Koyama answered worriedly and stood by Masuda's side.

Masuda fainted.

'WHY ME???' Yamapi screamed in his thoughts.



Yamapi went down to the dining room for breakfast, annoyed and frustrated. He slept on the floor all night long because Tegoshi insisted that he has to sleep in Yamapi's room and demanded his bed because he is a "princess". Yamapi would have moved to Ryo's bed (and thrown him out of it) but Ryo was already sprawled on his bed, snoring. Yamapi knew he was just pretending but there was nothing he could do about that.

Therefore, with his body aching and an annoyed temper, he entered the dining hell and sat down in front of Ryo and next to Koyama, who was in the middle of updating Shige about last night's events.

"Good morning!" Ryo greeted him, grinning widely. Yamapi gave him a murderous glare and murmured a slightly annoyed "Good morning..."

Ryo's grin grew wider.

Yamapi turned his attention to Koyama and Shige who were sitting next to him.

"What do you mean he thinks he is Yulya?!" Shige asked Koyama. From Koyama's expression Yamapi guessed it's not the first time Shige asks this question.

"Like I told you last night, Tegoshi fell down the stairs and got hit in the head. Now he's sure that he is Juliet and Yamapi is Romeo." Koyama answered for the tenth time.

"I thought I dreamed that..." Shige scratched his head awkwardly.

"Please don't tease Tego-chan for that, he got hurt and should be treated gently now," Koyama begged. He kept talking to Shige, but looked mainly at Ryo. Ryo made an innocence face that didn't mislead anybody.

Yamapi thought that if Koyama wants to worry about someone so much then he should worry about him. It's him Tegoshi gets so sticky with! He is the one who had to sleep on the floor, not Tegoshi…

Yamapi filled his plate and picked his chopsticks to eat when all of a sudden Tegoshi stepped into the room, accompanied by Masuda. Yamapi's mouth and eyes opened widely and the chopsticks fell from his hand with a bang. The other three turned their heads to see what happened and their gaze fell on Tegoshi immediately. Koyama spat the food he had in his mouth and coughed. Ryo and Shige got choked from their meal and began coughing and choking.

"What's THAT?" Shige cried out when he regained his breath while Koyama was patting his back, still shocked himself. Koyama and Yamapi continued to stare at Tegoshi, their eyes bigger and rounder than usual. Ryo recovered from the shock after a while and started to check Tegoshi out with interest.

Tegoshi, beaming with happiness, walked with Masuda toward their friends, not noticing the stares he was getting from them.

"How do I look?" he asked Yamapi happily and turned in his place so Yamapi will be able to see him from all sides. Yamapi continued to gape at him.

Tegoshi was wearing a cute pink dress, with a blown skirt and puffed sleeves. Apart from this, he was wearing white knee-length socks and pink shoes with high heels, a white ribbon tied in his hair. He looked like a doll from a showcase of a store for Lolita dresses, fluffy stuffed toys, bunnies and other sickly-sweet things.

"Wait a minute, isn't this the dress Massu was always wearing in his skit with Shoon, from Ya-Ya-Yah?" Shige asked suspiciously.

Masuda nodded contentedly, looking at his masterpiece AKA Tegoshi with appreciation.

"Umm…you look…charming, Tego-chan…" Koyama said carefully. Tegoshi threw a million-dollar smile toward him.

"I think you are charming too," Ryo, who was suddenly sitting very close to Yamapi and Tegoshi, commented with a big smirk. "Ve~ry charming."

Ryo tried to lift the hem of Tegoshi's skirt a little, but the latter jumped and stumbled back, falling to sit on Yamapi accidently.

"I don't need any compliment from you. You are a court jester too." Tegoshi shot him arrogantly.

Ryo looked as if he got slapped on his face. Masuda chuckled a little and sat down next to Ryo. Ryo bit his tongue inside his mouth, apparently trying to hold himself from saying many many things to Tegoshi.

Yamapi sighed, trying to calm himself down and not throw Tegoshi from his lap. "Umm… Yuya— eh, Tegoshi, I really want to eat now, so if you don't mind to get up—".

Tegoshi turned on Yamapi's lap and hugged him.

"Don't worry, Romeo, I'll feed you~". And with saying that, Tegoshi picked the chopsticks that fell from Yamapi's hand earlier up and picked some food from his plate.

"Say Ah~ ♥ " he said and drew the chopsticks closer to Yamapi's mouth.

Yamapi closed his lips tightly and moved his head from side to side, refusing flatly. The four others looked at them.

"Do something!" Yamapi cried out, but closed his mouth immediately so Tegoshi won't be able to feed him. He tried to push Tegoshi away from him but to no avail.

Under the table, Ryo's foot found its way to Yamapi's foot and he stepped on him. Tegoshi took the chance the moment Yamapi opened his mouth, and pushed the food onto his mouth. Yamapi looked at Ryo with a betrayed face. Ryo smirked at him. If Ryo doesn't get what he wants, at least somebody else should suffer as well.

Yamapi swallowed the food submissively, letting Tegoshi feed him. Tegoshi seemed delighted and fed Yamapi with little pieces. Yamapi usually liked being pampered and fed but Tegoshi wearing a dress and sitting on him wasn't exactly in the top of his favorite treats' list.

"Good boy!" Tegoshi praised him after he ate another bit and kissed his cheek.

Koyama fell back from his chair. Shige leaned back in his seat and looked down at him.

"I thought you like member-ai," Shige said, raising one eyebrow.

Koyama got up from the floor and sat back properly.

"That's a little too much…" he answered and placed one hand over his heart, panting.

Masuda looked at them questioningly.

"He's jealous," Shige explained. Koyama stick out his tongue toward Shige, unentertained.

Yamapi just nodded toward Tegoshi with a bored expression and waited for him to continue feeding him.

After they all finished their breakfast they went back to their rooms to change and get ready to leave. They all ended up gathered in TegoMass's room because of Tegoshi. Koyama tried to persuade Tegoshi to dress properly, but the latter flatly refused.

"But, Kei-chan, I'm a princess. I need to dress like a princess," Tegoshi explained him patiently, as if it's obvious.

"But, Tego-chan—"

"Come on, Koyama, just let it be," Ryo said, smirking. "It's pretty nice actually."

Koyama hurried to push Tegoshi behind him, where Ryo's hands won't get to touch him.

"Really, Koyama, it's not such a big deal," Masuda joined. "The dress really fits him, almost as much as it fits me!"

Tegoshi nodded in agreement behind Koyama's shoulder.

Yamapi's head started to ache from this meaningless argument so he decided to put an end to it. He took Tegoshi's (normal) clothes from the floor and pushed it into Tegoshi's hands.

"Tegoshi. Change!" He ordered. Tegoshi wide opened his eyes and made a kicked-puppy face, but went to change without arguing.

When Tegoshi came back, dressed properly this time, they all went out to meet their manager, who waited for them outside. They agreed that it will be best to keep Tegoshi's matter a secret from their manager, because they had no idea how he will react to that.

Yamapi sighed quietly when Tegoshi glued himself to him through the whole way, holding his arm and giggling like a little girl, causing stifled chuckles from the others, especially from their best friends.

"How are we supposed to film a video clip when Tego-chan doesn't leave Yamapi alone for a single minute?" Shige wandered aloud.

Yamapi shook his head despairingly and looked down at Tegoshi, who leaned his head on his arm and smiled happily.

After a short chat with their manager they went with him to the shooting place. Their manager didn't suspect a thing, because it was kind of usual for Tegoshi to behave like that.

When they finished their shootings it was already dark but it all went smoothly so they went back to their hostel tired but satisfied. Yamapi and Ryo decided to go to the close onsen before dinner so the others decided to join them and they all headed there. Yamapi thought that hot water, peace and quiet is exactly what he needs right now.

"Ahh…" Yamapi sighed with pleasure as he sinked into the hot water next to Ryo.

"Where's your girlfriend?" Ryo asked with a smirk and winked. Yamapi stick out his tongue toward him.

Yamapi stretched and sighed again. It was a long day and just add Tegoshi to it and he was totally exhausted. At the time of the shootings Tegoshi was too occupied to bother him, but still, this whole thing was absolutely ridiculous.

He sank dipper and leaned his head on Ryo's shoulder, closing his eyes and relaxing. Ryo patted his head lightly.

"Tegoshi will kill you if he saw you two like that," Shige, who just arrived, joked.

Yamapi opened one eye and threw his towel at the peace-intruder's face. "Shut up," he groaned.

Shige laughed and took the wet towel off of his face.

*Yulya = The name of Juliet, from "Romeo and Juliet" in Hebrew.


Romeo and Yuya - Chapter 1
I have a pain in my sawdust
oru_desu
                                                                 Romeo and Yuya - Chapter 1 -

Tegoshi batted his eyelids toward Yamapi coyly. Yamapi flinched back in horror.
"Oh, Romeo..." Tegoshi murmured dreamily and grabbed Yamapi's arm, leaning his head on it.
'What did I do to deserve such a thing?' Yamapi wailed miserably. Masuda and Ryo exchanged vicious glances and Yamapi sighed submissively.
It all started three days ago...

"Come on already! It's time to go!" Tegoshi bounced excitedly. "How long does it take you to pack your bag?"
Koyama sighed, already long-suffering. He, Shige and Tegoshi were standing next to their bus for more than half an hour, waiting for Yamapi, Ryo and Masuda to arrive. The three latecomers were now walking nonchalantly toward them, unhurriedly.
"You're early today, Tego-chan!" Masuda marveled when he arrived to his waiting friends, because it was usually Tegoshi the one they had to wait for for almost an hour till he felt kind enough to join them. Tegoshi bit his lower lip sweetly and nodded.
"Tego-nyan is excited for our new PV, ne?" Koyama said and put his hand on Tegoshi's shoulder.
Tegoshi smiled his dazzling smile, beaming. "I wanted to go to Okinawa for a long time already! And it will be so fun to shoot our new PV there!"
Yep, that's how it all started, Yamapi recalled. The six of them went to Okinawa in order to shoot their new PV and were going to stay there a few more days for a vacation. Or at least, that's what they thought.
"Yamapi, get on already, I want to get on the bus too!" Tegoshi hurried him and pushed him gently.
"Ah, sorry Tego-chan..." Yamapi apologized over his shoulder, waking up from his wandering thoughts, and got on the bus.
The ride went smoothly. After a while, Tegoshi became a little hyper-active and started bouncing everywhere in the bus. After an hour of sitting on Koyama's lap, who was playing card games with Masuda in the back of the bus the whole time, Tegoshi moved to bother Shige instead.
Shige was sitting quietly in his seat, reading a book with a serious expression. Tegoshi sat down in the seat behind him and climbed on the backrest of Shige's seat so his upper body was bent over the other side and he looked at Shige upside down.
"Wagahai wa neko de aru" Tegoshi read the title of the book with his clear voice and then looked at Shige seriously and said, "Haven’t you read this book for like… 5 times already?"
Shige laughed and pushed Tegoshi back so he won't fall down over him.
"I know, but I always like to read it again," he answered and then turned back in his seat, buried in his book again.
Tegoshi leaned back in his seat and crossed his arms, pouting. It's not fun with Shige. He is too serious. Tegoshi was never a big fan of books but this particular book seemed even boring than usual.
He continued strolling in the minibus and moved to the front of the bus. He looked at Ryo, who was lying in his seat peacefully, listening to music in his headphones. He knew that it wasn't a good idea to mess with Ryo so early in the morning, especially not when he is already pissed because he had to wake up early and come all the way from Osaka, and as if it's not enough he had to go to Yamapi's place to hurry him, because with Yamapi's pace they would've started moving only the day after, at best. Tegoshi loved his life and was reluctant to part with his life at such a young age, so he skipped over Ryo and went to sit next to Yamapi.
"Yamashita-kun, what are you doing?" He asked innocently.
Yamapi said just "Reading" and kept browsing his magazine. Tegoshi glanced over Yamapi's shoulder at the front page of the magazine and saw that it's the new magazine Yamapi was interviewed to. Yamapi looked at his own photos and read the interview, humming contentedly.
Tegoshi left him and went back to bounce in the minibus. After a small lunch break they continued their journey.
When the sun was setting down their bus finally stopped in front of a plain-looking hostel. They went down one by one with their belongings and entered the short rectangular building. The place looked dark and empty. The lonely counter seemed a little dusty and the magnificent chandelier which was hanging from the ceiling was covered with cobweb. They looked at each other and huddled nervously.
"Weeeeelcoooomeeee!" A misty voice was heard from their left and a short woman, wearing a kimono, popped out from nowhere and grabbed Masuda. Masuda shrieked in panic and jumped on Koyama, who panicked as well and joined Masuda's shrieks. The woman chuckled in her place and turned on the lights.
A spacious and welcoming room was revealed to them. The lobby was large and decorated in a traditional style, with wooden floors and wall paintings.
"I'll take you to your rooms now, with your permission." The woman said with a pleasant voice and nodded towards the stairs which stood behind a long wooden counter. NewS went after her slowly, still close to each other and a little afraid. The women looked back and chuckled lightly. Ryo glared at her suspiciously.
"You have nothing to fear of. Come with me please," she bowed politely and continued climbing up the stairs.
When they reached the second floor they split to three rooms and arranged their stuff there. When they were done they went out to meet the waiting landlady. They looked at her questioningly.
"Would you like to eat dinner now or prefer to rest first?" She asked. Everybody turned their heads toward Yamapi, their leader, who started daydreaming about ramen at the mere question.
"We'll eat first." Yamapi agreed. They changed their clothes and went back down. The landlady  waited for them in the lobby, behind the counter, and signaled them to come with her to the dining room.
The dining room was filled with luscious smells and they all sat around a table. They ate until they were full and chatted peacefully.
"Your rooms are ready for the night, if you would like to go upstairs," the landlady said when she came back to the dining hall. They thanked her, satisfied and relaxed, and she left them.

They kept talking and chatting around when Koyama looked at his wristwatch and saw that it was getting late.
"Okay, Yamapi, Ryo, it’s time to go up," he turned to them. "It's already 10 and Shige and Tegoshi should go to sleep."
His sentence caused a string of pleading faces from Tegoshi and a slap from Shige plus "I'm not a little kid!" in an irritated tone.
But Yamapi and Ryo just nodded wearily and the six of them got up.
When they got back to the lobby, Masuda and Tegoshi started to freak out from a little bug that Shige has found. They ran in circles while Shige chased them with the bug. The three elders look at them wearily.
"Shige, Shige, that's enough!" Koyama shouted at him hysterically when Masuda ran toward him and held him tight in fear. Tegoshi hid behind Yamapi and peeked from behind Yamapi's shoulder to see if it's all clear.
Ryo went toward Shige in order to take the bug from him. Shige ran away hurriedly to release the bug before Ryo will reach him, because then neither him nor the bug wil see the light of another day. After that Shige ran up the stairs toward his and Koyama's room while Ryo followed him menacingly. The others started to climb the stairs after them.
"Ah! I forgot my teddy bear in the dining room!" Tegoshi startled and stopped in his place behind Yamapi, who was in the head of the column.
"Just take it tomorrow morning…" Masuda yawned.
"No, you know I can't sleep without it, Massu," Tegoshi pouted, "It's the teddy bear I got for my birthday from you! The pink sparkling teddy bear with the pink hearts and glitters!"
Tegoshi opened his eyes wide and made an offended face.
"Just go and get it…" Yamapi gave up.
Tegoshi passed Koyama and Masuda on his way down and went to the dining room. The others stayed on the stairs and waited. Tegoshi returned after a minute with the fluffy stuffed animal in his hand and a serene smile on his face.
"Come on, now it's time to sleep." Koyama said again.
"Okay, okay," Tegoshi jumped on the stairs until the last stair behind Yamapi.
"Kyaaaaa!" Tegoshi shrieked when he got to Yamapi and lost his balance. He swang back and forth uncontrollably and tried to hold onto anything he could reach, which coincidentally was Yamapi's shirt. Yamapi, surprised, didn't have enough time to pull himself together, and they both tumbled down the stairs to the floor…


"Ouch…" Yamapi muttered and raised himself to a seating position, holding his aching head. A very hysterical Koyama danced around him in concern which made his headache even worse.
"Koyama, go away…" Yamapi murmured.
Masuda knelt on the floor on Yamapi's left side and tried to wake Tegoshi up.
"Oi, Yuya! Yuya!" Masuda shook him.
Koyama knelt on the floor next to Masuda and tried to wake Tegoshi up as well. The sight of Tegoshi lying on the floor stirred Yamapi and made him forget about his pain. He is the leader, and if something bad will happen to Tegoshi he will have to take responsibility.
He got up and ran to the kitchen, took a glass of water and ran back to the others.
"Move," he warned Koyama and Masuda before pouring the entire content of the glass on Tegoshi's face. Tegoshi started to fidget and opened his eyes slowly.
"Yuya, are you okay?" Yamapi asked him and helped him to sit up. Tegoshi nodded slowly and then raised his head and looked at Yamapi. Suddenly, his eyes brightened and he gaped at Yamapi, surprised. He sat properly on the floor and held Yamapi's hand with both of his hands.
"Romeo…!"




ג'ון מאטסומוטו והחלום הקסום - פרק 15
I have a pain in my sawdust
oru_desu

פרק 15-הסוף

"בוקר טוב," פיהק שו. "איך ישנתם הלילה?"

מאטסוג'ון ניסה לקלוט היכן הוא נמצא. ואז הוא הבין: הוא נמצא בחדרו, ושו ואייבה

מתארחים אצלו. אבל זה לא הגיוני. לפני רגע, הוא היה באולם הגדול...

"היה לי חלום מטורף," אמר אייבה. "חלמתי שחיינו בעידן שבו אנשים הפכו להמבורגרים

וצ'יפס נפל מהשמים. זה בטח לא בגלל המסעדה מאתמול, נכון?"

"אני בכלל לא מופתע שחלמת דבר כזה," אמר שו. "לא היית צריך לאכול את הפטריות

האלה. היה ממש רשום עליהן שזה מאכל חשוד."

"אבל זה שקוראים להן 'פטריות הזיה'-"

"מה השעה?" קטע מאטסוג'ון את דבריו של אייבה.

"תשע בבוקר," אמר שו.

מאטסוג'ון הפנה את ראשו לאייבה. "תאמין לי, החלום שלי היה הזוי הרבה יותר משלך."

"מה חלמת?" שאל אייבה.

מאטסוג'ון חשב לרגע איך לספר להם את מה שחלם. אבל כעבור רגע החליט לוותר.

מה הטעם בלספר חלומות? רק מי שחלם אותם מתעניין בהם. הם לעולם לא יקרו באמת.

"מישהו רעב?" הוא שאל כדי לשנות נושא וזינק ממיטתו.

ואז קלט מזווית עינו משהו מוזר. הוא הביט לעבר שולחנו.

הספר "הארי פוטר ואבן החכמים" היה מונח על השולחן.

ועליו נחה טבעת כסופה, שאבן איזמרגד משובצת עליה. האבן גולפה בצורת גולגולת שנחש

יוצא מפיה. פתק היה מונח לצד הטבעת והספר. היה כתוב עליו מאטסוג'ון בכתב בלתי קריא

לחלוטין. מאטסוג'ון ניגש אל הפתק ופתח אותו. ליבו התחיל להלום בעוצמה.

תחושה רעה אחזה בו.

לנצח אהיה בלתי מנוצח. תיהנה מהחיים שלך כל עוד אתה יכול. נתראה בקרוב.

- הסוף! -


?

Log in