Previous Entry Share Next Entry
ג'וניזלנד 3 – זמנו של טאקי: (חלק א')
I have a pain in my sawdust
oru_desu

הסיפור המהולל! מוקלד כולו!

ועכשיו, עם הדגשות של גניבות ספרותיות בחנויות הספרים הנבחרות D;

(צהוב - גניבות ספרותיות מאנשים אחרים, ורוד - גנבות ספרותיות מעצמנו, אפור - גנבות ספרותיות שלא ברור מאיפה הם נגנבו. XD)

ג'וניזלנד 3 – זמנו של טאקי


דקירה! חסימה! הצלפה! יש לו פתח! חסימה! הצלפה!
קלאנג! חרבו נפלה על הרצפה.
יארה נשען על ברכיו, מתנשף.
"טוב מאוד," התנשף קואיצ'י, חיוך נמתח על פניו. "אבל לא טוב מספיק."
הוא הרים את חרב הפלסטיק של יארה וזרק לו אותה. יארה תפס אותה באוויר.
"עוד סיבוב!", צעק קואיצ'י והתחיל להתקיף. "אם אתה צריך לנצח אותי באנדלס שוק, אתה צריך להיות סייף מצטיין!"
הדלת נפתחה והתנגשה בקיר. טסויושי נכנס בריצה, הבעה מבוהלת על פניו והוא מתנשף.
קואיצ'י ויארה קפאו, חרבותיהם מונפות באוויר.
"המהברגך... הקשהגבזלבך..." מלמל טסויושי והצביע עליהם ואז על הדלת.
"וואו, יארה", אמר קואיצ'י. "אתה מוכשר משחשבתי. הצלחת להשתיק את טסויושי כשהוא באמת רצה לדבר".
"המהמברגמן... אוּוּוּוּוּוּ!!!!" ילל טסויושי בתסכול.
"מה זה?", שאל קואיצ'י, כבר פחות משועשע. "תנשום נשימה עמוקה ותתחיל שוב".
טסויושי נשם עמוק והתחיל לדבר בקצב של מכונת ירייה.
"טאקי למטה. קאט-טון עושים צרות. צריך להרגיע אותם. צריך לעזור לטאקי. צריך ל... צריך ל... צריך לספר לטסובאסה!" הוא גמר בצווחה ויצא בריצה מהחדר.
"מה קרה פה כרגע?" שאל יארה בבלבול.
"אני לא יודע", אמר קואיצ'י. "טאקי מסוגל בדרך כלל להרגיע את קאט-טון לבד, אבל אם טסויושי כל כך נרגש, אולי כדאי ללכת לראות מה קרה."
הם ירדו במדרגות עד שהגיעו לאולם הכניסה, ושם ראו קבוצה של ג'וניורים מקיפים את טאקי, כשקוקי וג'ין עומדים בראשם.
"מה קורה פה?", צעק יארה מעל ראשי ההמון.
טאקי המושפל הזדקף למלוא גובהו וענה בעלבון.
"השפילו אותי! ביזו אותי! העלילו עלי! אני לא אשתוק! לא ולא! אתם עוד תראו! אף אחד לא מגרש את טאקי ולא נושא בתוצאות!"
"מגרש את טאקי?!" נדהם יארה. "על מה ולמה?"
"הכל באשמתו!" קרא קוקי. "רק בגללו גירשו אותי ואת ג'ין מהג'וניז! הוא לימד אותנו כל מה שאנחנו יודעים, וזה לא מספיק בשביל הג'וניז!"
"והוא כל הזמן אומר לנו מה לעשות!" הוסיף ג'ין. "וזה נמאס לנו, לכן עשינו דווקא, והעיפו אותנו בגללו!"
"שקט, טיפש," נזף בו קוקי וחבט בראשו.
"העטו חרפה על שמי!" ילל טאקי. "אני לא נשאר במקום שלא רוצים אותי! אבל בבקשה, אל תצטרפו אל שליחי השטן האלה, חזרו לעסקיכם במקום לעזור להם לגרש אותי בבושת פנים!"
השתררה דממה. מספר מהג'וניזים המבוגרים התפזרו וגררו איתם כמה ג'וניורים שהם רק הצליחו.
"בוא נלך," נאנח קואיצ'י. "לפחות נעשה את מה שהוא ביקש."
הם עלו בקדרות במדרגות ונכנסו חזרה לחדר שלהם. רגע לפני שהספיקו לסגור את הדלת הם ראו את טסובאסה הזועם יורד ברעש במדרגות ואת טסויושי משתרך אחריו.
יארה וקואיצ'י הרימו את חרבותיהם והסתייפו באומללות.
יארה היה כל כך נסער עד שקואיצ'י הצליח להכות אותו בראשו כל כך חזק עד שהוא נפל.
כשהצלצולים באוזניו פסקו, הוא שמע צעקות ממחוץ לחלון. קואיצ'י פתח את החלון והם גהרו החוצה.
הם ראו את טאקי המלוכלך כושל החוצה מדלת הכניסה של בניין הג'וניז, ג'ין וקוקי אחריו, מגובים במספר נכבד של ג'וניורים מטומטמים, זורקים על טאקי דברים מכל הבא ליד.
טסובאסה וטסויושי פילסו להם את דרכם בין האספסוף, עד שטסובאסה הצליח להגיע לטאקי, בזמן שטסויושי מנסה לעצור את זריקת החפצים. הם לא הצליחו לשמוע מה טסובאסה אומר, אבל היה ברור שהוא מתחנן לטאקי. הוא תפס בשולי חולצתו הוורדרדה וניסה להחזיק אותו במקום. היה נראה שטאקי מוכן לשמוע, עד שקוקי זרק שרימפ רקוב שנחת ישר על שערו של טאקי.
טאקי ניער מעליו את שותפו האומלל ונס על נפשו.
"תגיד, המכה הזאת הרגה אותי?" שאל יארה. "נראה לי זה הגיהינום."
"לרוע המזל," אמר קואיצ'י ונשכב על הרצפה, "נראה לי שזאת המציאות."
יארה נשכב על הרצפה לידו ועצם את עיניו.
טיפת מים טפטפה על פניו, ואחריה עוד אחת.
יארה עיווה את פניו. כנראה קואיצ'י חושב שהוא התעלף.
עוד טיפה. זה כבר קצת מעצבן.
"זה בסדר, קואיצ'י," יארה פלט ברוגז. "אני ער!"
"מה בסדר בזה?" נבח עליו קואיצ'י.
"תפסיק כבר לטפטף עליי מים!" התעצבן יארה.
קואיצ'י שתק לרגע.
"זה לא אני," הוא אמר ברוגע.
יארה פתח את עיניו והתיישב בנכונות להחטיף לקואיצ'י ונדהם ממראה עיניו.
"אה... קואיצ'י?" אמר יארה בהיסוס. "כדאי שתראה את זה."
"עזוב אותי, "התלונן קואיצ'י. "אני מנסה לישון."
יארה ההמום זחל את קואיצ'י והתחיל לנער אותו.
קואיצ'י פקח את עיניו והתיישב.
"זה כבר עובר כל גבול!" הוא אמר, "מה נראה לך? אתה..."
קואיצ'י עצר עם פה פתוח מעט. יארה הרגיש כמוהו.
"שנעשה ג'ן קן פוי?" הציע יארה. קואיצ'י הנהן, פיו עדיין פעור.
"ג'ן קן פוי! נראה שאני אשאל. איך הגענו לכאן?" שאל יארה והצביע על הסמטה החשוכה והרטובה שבה הם ישבו.
הם שתקו עוד רגע או שניים, ואז קואיצ'י קם על רגליו וברח בצרחות. יארה רץ אחריו כדי לא לאבד אותו.
קואיצ'י עצר לנשום ליד מרזב, והחלון שמעל ראשו נפתח.
ראש של רובוט השתרבב ממנו ואמר: "ש-קט, ה-ג-ב-רת מ-נ-סה לי-שו-ן, אם לא ת-ל-כו א-ני א-ק-רא ל-מי-ש-ט-רה!"
קואיצ'י פלט עוד צרחה, ויארה הצטרף אליו. הם דהרו במורד הרחוב. לאחר רגע או שניים הם שמעו סירנה וחללית עגולה ושטוחה עם פנס אדום וכחול על ראשה עצרה אותם.
ממנה יצאו שני אנשים רגילים למראה, לבושים במדים כסופים בוהקים ועל ראשם קסדות מוזרות.
"אתם מפרים את הסדר הציבורי!" נזף בהם אחד.
"אני עוצר אתכם על שוטטות, גרימת רעש בזדון, ריצה ברחובות, לבישת בגדים מוזרים וחוסר נשיאת טכנולוגיה זמינה!" הוסיף השני.
"אבל... יש לנו טכנולוגיה!" אמר יארה ושלף מכיסו את הפלאפון החדיש-חדש שלו.
השוטרים פרצו בצחוק.
"לזה אתה קורא טכנולוגיה?" השתנק אחד מהם, "במוזיאונים אין לנו כאלה! אתם באים איתנו לכלא!"
השוטרים העמיסו את קואיצ'י ויארה על החללית והתחילו ליסוע. נשמע "בום!" רועם והם עמדו מול בניין לבן וקטן.
"באמת," רטן השוטר שליד הנהג. "אתה שוטר! שמור על החוק! אסור לעבור את מהירות הקול בשטח בנוי."
הוא זיכה את הנהג במכה קטנה על ראשו ועבר לטפל ביארה וקואיצ'י. הוא דרבן אותם בעזרת אלה אל תוך הבניין, לאורך מסדרונות, פתח את אחת הדלתות בחריקה וזרק אותם פנימה.
"אאוץ'!" נאנק יארה, קם מהרצפה ושפשף את אפו. "זה כאב."
"היי!" הוא צרח על הדלת הנעולה. "תוציאו אותנו מכאן! אתם לא יכולים לכלוא אותנו רק כי לקואיצ'י אין טלפון!"
יארה רץ לדלת ובעט בה. הוא התחיל לצרוח קללות ולקפץ על רגל אחת, אוחז ברגלו השנייה הפגועה.
קואיצ'י רץ לאורך החדר, קפץ באוויר, עשה סלטה מושלמת, בעט בדלת בשתי רגליו ונפל על יארה הצורח.
לפתע הם התחילו להתרומם לאט לאט באוויר. אחרי רגע או שניים הם ריחפו להם בחלל החדר.
"הלו! שוטרים מטורללים!" צרח יארה וניסה להסתובב באוויר בחוסר הצלחה בולט. "מה קורה פה? תחזירו מיד את הכבידה!"
"לא נראה לי," אמר השוטר בחיוך זחוח. "בדרך כלל ריחוף בתא הכלא גורם לאסירים להירגע קצת. אולי כשתירגעו נחזיר את הכבידה."
יארה המתוסכל המשיך להתפתל באוויר, אבל אחרי שראה את קואיצ'י צף לו חסר דאגות, שלושת-רבעי ישן, הוא ויתר ונרדם.

הם התעוררו לאור שמש חזק ולצרחה חדה. משהו התנגש ביארה המרחף וגרם לו להתעורר סופית.
יארה הסתובב, מבולבל, וראה את נג'י המבולבל לא פחות צף לידו.
יארה שפשף את עיניו ובחן את התא שלפתע היה מלא ביותר מדיי אנשים, דהיינו, נג'י.
אבל נג'י לא היה לבדו. חוץ מיארה, נג'י וקואיצ'י, צפו בתא הזעיר גם ריוהיי וצ'ינן הנלהבים.
"תראה, תראה!" צפצף צ'ינן, "עכשיו אני באמת מצליח לעשות את תרגילי האקרובטיקה שלי!"
הוא עשה כאילו-סלטה באוויר ונחבט קלות בקואיצ'י המנומנם.
"תראה, פאן משופר!" קרא ריוהיי, עשה פוזה של קרב מגע וצרח: "פאאאאאאן!!!"
הם צנחו על הרצפה בחבטה.
"אתם עושים יותר מדיי רעש," התלונן השוטר שעמד ליד הדלת. "אני לא אוהב שאנשים אוהבים את חוסר הכבידה."
ואז הוא הלך משם.
"לא הוגן!" ילל ריוהיי, "זה היה כיף! תחזירו את הריחוף!"
"כן!" ילל צ'ינן, "תקשיבו לריוהיי-סנפאי!"
"לא, לא!" קרא נג'י בבהלה. "אל תקשיבו להם! ותביאו לי ארוחת בוקר!"
רק הדממה ענתה להם.
"שקט כבר, "רטן קואיצ'י. "אני ישנתי כל כך טוב עד שבאתם."
"אם הוא הלך," אמר יארה. "אולי תספרו לנו, למה גם אתם בכלא?"
"זאת שאלה טובה," אמר נג'י ולא הוסיף.
"והתשובה היא?" הקשה יארה.
"התשובה למה?" שאל נג'י. יארה חבט על מצחו בכף ידו הפתוחה.
"למה-אתם-בכלא?" הוא שאל דרך שיניים חשוקות בכעס.
"אה, זה," אמר נג'י בהפתעה. "אין לי מושג."
יארה התחיל לשקול את הסיכונים בלהכות את נג'י עד לאובדן הכרה של אחד מהם (של יארה כנראה), אבל צ'ינן פטר אותו מהצורך בזה.
"השוטר אמר משהו על הפרעה לציבור," הוא צפצף.
"גם לנו," אמר קואיצ'י.
"אבל אנחנו באמת הפרענו," המשיך צ'ינן. "סיפרנו לכל בנאדם ברחוב שאנחנו מהעבר."
"איך הגעתם למסקנה שאנחנו בעתיד?" שאל יארה בהלם.
"שאלתי מישהו איזה רכבת מגיעה לאוסקה, והוא שאל אותי מה זה רכבת," ענה ריוהיי, "וגם מה זה אוסקה."
"לא לדעת מה זה אוסקה זה עוד מילא," אמר נג'י. "אבל לא לדעת מה זה רכבת? אנחנו בטוח בעתיד הרחוק."
"אז שאלת השאלות היא, איך אנחנו חוזרים להווה."
"מה הבעיה?" אמר קואיצ'י. "נחזור כמו שהגענו."
"ואיך הגענו?" שאל יארה בחמיצות.
"אז זאת שאלת השאלות," צפצף צ'ינן.
יארה נעץ בו מבט שיכול להרוג ואז עבר לחשיבה מאומצת.
"אני חושב," הוא אמר לאט, "שהשלב הראשון בחזרה להווה הוא לצאת מהכלא."
הוא הסתכל סביבו בהתרגשות כדי לראות מה התגובות של חבריו וראה שאין תגובות, כי הם בכלל לא הקשיבו לו.
"אנשים!" צרח יארה בחמת זעם. "קצת התייחסות!"
"הממ...? אמרת משהו?" שאל נג'י.
יארה התיישב בפינה כשענן שחור של דיכאון מרחף מעליו.
"היי, יארה-צ'י, אל תיעלב כל כך," אמר ריוהיי. "אני בטוח שצ'ינן הקשיב."
"הקשבתי!" הסכים צ'ינן. "זה רעיון ממש חכם, זה, אבל איך זה יעבוד?"
"כן," אמר קואיצ'י, "ומה זה 'זה'?"
"'זה' זה..." פתח צ'ינן ועצר. "'זה' זה משהו שיארה יכול להסביר יותר טוב ממני."
'גם הוא לא הקשיב', חשב לעצמו יארה באומללות.
"מתכננים לברוח מהכלא, הה?" שאל השוטר בלעג ממקומו ליד הדלת.
'לפחות הוא הקשיב לי', התנחם יארה.
"אי אפשר לברוח מהתא הזה," המשיך השוטר, "המנעול של הדלת נפתח רק לפי הדנ"א שלי, הסורגים על הדלתות והחלונות לא יושפעו מאש או חומצה, והתא כולו בנוי מאבן בזלת חסינת חפירות. אתם יכולים לוותר על הבריחה כבר מעכשיו, כי אתם לא תצאו מהכלא עד שאני אוציא אתכם, ואני לא אוציא אתכם לעולם! מוהאהאהא!!"
"רגע!" מחה קואיצ'י. "אתה לא יכול להחזיק אותנו כאן לנצח רק כי אין לי טלפון!"
"זה לא רק הטלפון," השיב השוטר.
"אז מה עוד?" שאל נג'י.
"אין עליכם שום תעודות מזהות," אמר השוטר, "מבחינה חוקית אתם לא קיימים."
"מתי בדקת אם יש לנו תעודות?" שאל יארה.
"בדלת הכניסה יש סורק, דא!" השוטר עצר לצחוק קצר ואז המשיך. "אין עליכם תעודות זהות תקפות של יפן או של כל מקום אחר. אתם לא קיימים, ולכן תישארו כאן עד שנברר מה הקטע שלכם!"

"ג'ן קן פוי! ג'ן קן פוי!" קראו נג'י, ריוהיי וצ'ינן יחדיו באושר מהפינה שלהם.
'כמה זמן הם יכולים לעשות את זה?' תהה לעצמו יארה. 'אנחנו בכלא כבר שלושה ימים והם עדיין אנרגטיים כמו קאנג'נים. למען ההגינות צריך לציין שאחד מהם הוא באמת מקאנג'ני.'
"אולי מספיק כבר?" שאל קואיצ'י וחבט את ראשו בקיר. "זה מוציא אותי מדעתי."
"לא!" צהל ריוהיי. "עוד סיבוב! זה כיף!"
"על מה אתם עושים ג'ן קן פוי בכלל?" שאל יארה בייאוש.
לפתע הם השתתקו.
"אממ... שכחנו?" התנצל נג'י.
יארה שוב חבט על מצחו בכף ידו.
"אבל," מיהר צ'ינן לומר, לפני שיארה יגיע לרעיונות יצירתיים בנוגע לנג'י, "אנחנו יכולים להפסיק."
"אבל אז מה נעשה?" שאל ריוהיי בתדהמה. "יהיה לנו משעמם!"
"אולי נתכנן בריחה מהכלא?" הציע יארה בתקווה. "זה בטוח יהיה מעניין."
"בסדר," נאנחו השאר והתיישבו במעגל.
"כולם עכשיו להפעיל את הגלגלים שיש לכם במוח אם יש לכם כאלה," הדריך אותם יארה. "בסופו של דבר נמצא רעיון."
יארה שילב את ידיו וקפץ את פיו. השאר בהו בו מבלי לחשוב בעצמם.
חיוך עלה על פניו של יארה.
"נו?" שאל ריוהיי. החיוך נמחק.
כעבור כמה רגעים יארה שוב חייך, ושוב החיוך נמחק.
קואיצ'י נפרש על הרצפה בשעמום.
החיוך של יארה חזר.
נג'י גירד באף.
החיוך נמחק.
קואיצ'י התגלגל.
החיוך חזר.
ריוהיי התעטש.
החיוך נמחק.
"זה ממש מלחיץ," לחש צ'ינן בקול לא ממש חלש.
החיוך חזר.
"אל תדאג, הוא עושה את זה הרבה," אמרו קואיצ'י ונג'י.
החיוך נמחק.
ריוהיי הוציא מכיסו שפורפרת לייזר קטנה והדליק אותה.
החיוך חזר.
צ'ינן לקח לריוהיי את הלייזר וכיוון אותו לכל עבר.
החיוך נמחק.
ריוהיי רדף אחרי נקודות האור בכל רחבי התא.
החיוך חזר.
ריוהיי נתקל ביארה ונפל עליו.
החיוך נמחק. יארה צווח בכאב.
"מה נראה לך שאתה עושה?" הוא שאג בזעם. "רד ממני!"
"אבל... אבל... אנחנו שיחקנו," מלמל ריוהיי מהרצפה.
"במה?" שאל יארה ושיפד את ריוהיי במבטו.
"תפוס את האור!" קראו ריוהיי וצ'ינן ביחד.
צ'ינן הראה ליארה את שפורפרת הלייזר.
יארה בהה בה מספר רגעים.
"זהו זה!" הוא קרא וחטף מצ'ינן את הלייזר. "נחתוך את הסורגים שעל החלונות בעזרת הלייזר!"
"אני אעשה את זה!" קפץ ריוהיי. "זה הלייזר שלי!"
יארה מסר לו את הלייזר וריוהיי התחיל לנופף בו בפראות לפני סורגי החלון, ללא הועיל.
"אתה לא עושה את זה טוב," אמר נג'י וחטף מריוהיי את הלייזר ונופף בו בעצמו, בפראות לא פחותה. גם זה לא עבד.
"גם אני רוצה לנסות," ביקש צ'ינן, לקח מנג'י את הלייזר והפיל אותו.
קואיצ'י הרים את הלייזר וכיוון אותו לעין הפקוחה שלו.
יארה חטף לו את הלייזר בזעקה חנוקה, לפני שיפגע בעצמו.
אם הלייזר כבר אצלו, גם הוא רוצה לנסות. בטח הוא יצליח, כי הוא הגיבור הראשי.
הוא העביר את קרן הלייזר לאט לאט על סורגי החלון.
באופן צפוי למדיי, כלום לא קרה.
"זה לא עובד," נאנח יארה וזרק את הלייזר מהחלון. ריוהיי וצ'ינן זעקו במחאה.
יארה נשכב על המיטה והביט בחוסר אונים בתקרה.
לאחר כמה רגעים הוא שמע רשרושים מהתקרה.
"מה זה?" הוא קרא וקפץ על רגליו. "מה הרעש הזה?"
"סליחה," אמר נג'י.
יארה השתיק אותו והתרכז. הקול המוזר הלך והתקרב.
בום!
נשמעה חבטה על צינור האוורור.
החבורה הקטנה צווחה והתאספה בפינה הכי רחוקה מפתח האוורור. חבטה שניה נשמעה, ואחריה שלישית.
לבסוף המכסה של פתח האוורור נפל, וראש מאובק הציץ מתוכו.
"הלו חבר'ה," הוא חייך, ואז מצמץ מספר פעמים ואמר. "אתם לא החבר'ה שלי. מי אתם? איך ידעתם את האיתות הסודי?"
"מה?" שאל קואיצ'י.
"אה, לא משנה, אני אמשיך לחברים שלי. אתם יכולים לצאת דרך פה אם אתם רוצים," אמר הראש ונעלם.
הם החליפו מבטים ואז טיפסו לפתח האוורור. כלומר, נג'י הניף אותם אחד אחד ואז הם משכו אותו בכוחות משותפים.
הם זחלו בטור אל עבר החופש.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

הריידא הסתובב לו ברחוב, מפוחד, וחיכה לדמוקין שיחזור.
"ידיים למעלה," לחש קול נמוך באוזנו.
הריידא צרח והתיישב על הרצפה כשידיו על אוזניו.
דמוקין התפוצץ מצחוק. הריידא שלהם כל כך מעורר רחמים.
אחרי שדמוקין נרגע הוא התיישב ליד הריידא וטפח על כתפו כדי להרגיע אותו, עדיין מצחקק.
"דמוקין!" נזף בו הריידא. "זה היה ממש לא יפה. אני כמעט קפצתי מהעור שלי!"
"אני מצטער," אמר דמוקין. "בוא נלך."
הוא קם על רגליו והקים את הריידא הקשיש, והם צעדו ביחד אל מקום שבו שמעו שקל לקבץ נדבות.
הם התיישבו ליד דמות עטופה בסמרטוטים, עם שיער ארוך ופרוע שמסתיר את פניה, שישבה מול קופסת נעליים מאובקת וריקה ממטבעות.
הם פשטו את ידיהם קדימה והעלו הבעה מתחננת על פניהם.
הריידא היה נראה כל כך אומלל עד שתוך דקה מישהו זרק לו מטבע של 100 יין.
הקבצן שישב לידם התכופף אליהם וחטף לריידא את המטבע מהיד. הריידא פלט צליל מסכן של מחאה.
"היי!" קרא דמוקין וקפץ על רגליו. "אתה לא שמעת אף פעם על כבוד בין גנבים?" הוא תפס את הקבצן בסמרטוטיו וטלטל אותו. "יש גם כבוד בין קבצנים! תחזיר לו מיד את הכסף!"
הקבצן הסב את פניו מכוסי השיער והושיט לריידא את המטבע.
"תודה, חבר!" אמר הריידא במאור פנים. "איך קוראים לך?"
"מאטסומוטו," אמר הקבצן בקול מוכר למדיי. "קוראים לי מאטסומוטו ג'ון."
"מאטסוג'ון?!" שאלו שניהם בתדהמה.
מאטסוג'ון הוזיז את שערו ובחן אותם. חיוך הפציע על פניו.
"ריידא! דמוקין!" הוא קרא. "לא זיהיתי אתכם!"
"גם אנחנו לא זיהינו אותך," אמר הריידא בקול מזועזע. "מה קרה לך?"
"מה שקרה לכולם. אחרי שהג'וניז נסגר לא מצאתי עבודה, וכבר אכלתי את כל החסכונות שלי," השיב מאטסוג'ון.
"הג'וניז נסגר?" שאל דמוקין. "למה?"
מאטסוג'ון נעץ בו מבט ארוך.
"תגיד לי, איפה היית בעשר השנים האחרונות?" הוא שאל בסוף.
"מ-2003? לא יודע, פה ושם, אני מניח," ענה דמוקין.
"לא מ-2003," אמר מאטסוג'ון. "מ-2013, כשג'וני מת."
"אבל עכשיו 2013!" מחא הריידא. ",וג'וני חי! נראה לי..."
"אתם מהעבר," הסיק מאטסוג'ון. "יופי. תמיד רציתי לספר למישהו את סיפור חיי."
"לא את כל סיפור חייך," מיהר דמוקין להגיד. "רק את החלק הרלוונטי."
מאטסוג'ון חייך, ואז הקדיר את פניו והתרכז.
"הכל התחיל," הוא פתח, "כשהבאקאנישי הזה גירש את טאקי מהג'וניז."
"זה היה הבוקר!" קרא הריידה. "וזה היה גם קוקי, לא רק ג'ין."
"להפיל על ג'ין את כל האשמה היא אחת ההנאות היחידות שנשארו לי בחיים," אמר מאטסוג'ון. "אז אל תפריע."
"סליחה," אמר הריידא ומאטסוג'ון המשיך.
"לאחר שטאקי עזב לא היה דבר שחצץ בין ג'וני לבין כל עומס העבודה. בד"כ טאקי היה עושה חצי מהעבודה של ג'וני," הסביר מאטסוג'ון. "ובלי טאקי ג'וני פשוט התמוטט. הייתה לו קריסת מערכות והוא לא התאושש מזה. חודש אחרי שטאקי עזב ג'וני מת."
הריידא הצמיד את כפות ידיו אל פיו בהבעת זוועה, וגם דמוקין נראה המום.
"החברה לא שרדה את מותו. אם טאקי היה נמצא הוא היה פותר את כל הבעיות, אבל בלעדיו החברה פשטה את הרגל. כל הג'וניזים נהיו מובטלים. רבים מהם היגרו לאמריקה במטרה למצוא חיים טובים יותר. הרבה אחרים נשארו כאן, מובטלים וחסרי פרוטה, ומתו מרעב אחד אחד. אני נשארתי כאן אחרון."
הריידא בכה בשקט לתוך המטפחת הפרחונית שלו, ודמוקין טפח לו על הכתף בהבעת מבוכה קלה.
וכך יארה וחבריו מצאו אותם.

ריוהיי הציץ מעבר לפינה בזהירות ואז סימן לחבריו לבוא.
"השטח פנוי," הוא לחש והם רצו שפופים קדימה.
נג'י נתקל במשהו ונפל. המשהו הזה היה מאטסוג'ון.
"מאטסוג'ון!" קרא ריוהיי. "מה אתה עושה כאן?"
"ניסיתי לישון," ענה מאטסוג'ון בחמיצות. "אבל נראה שזה לא יקרה."
"אז בוא איתנו," הציע יארה. "אנחנו מנסים למצוא דרך לחזור להווה."
"בסדר," נאנח מאטסוג'ון וקם. "אין לי מושג על מה אתם מדברים, אבל מצחין כאן."
הם יצאו מהסמטה אל רחוב צדדי.
ושם, על הרצפה, ישבו הריידא, דמוקין ו... מאטסוג'ון?
"למה יש שני מאטסוג'ון?" שאל קואיצ'י.
"אז ככה," פתח המאטסוג'ון שישב על הרצפה, מכוסה בסמרטוטים.
צרחה חדה קטעה אותו.
כולם פנו להסתכל במאטסוג'ון העומד, שבהה באמצבעותיו וצרח שנית.
"מה קרה?" שאל צ'ינן.
מאטסוג'ון צרח בפעם השלישית, ואז כולם ראו למה הוא צורח. האצבעות שלו הפכו שקופות, ונעלמו לאט לאט, מקצות האצבעות והלאה. הוא הלך והתפוגג לנגד עיניהם, עד שבתום מספר רגעים הוא כבר לא היה שם יותר.
"אלוהים אדירים," אמר המאטסוג'ון שעל הרצפה, מזועזע. "הוא צרח כמו איזה בחורה. אני הרבה יותר קשוח."
הוא הרים את ידו להזיז שיער מפניו וקפא. הוא בהה באצבעותיו לרגע, ואז פתח את פיו וצרח, בקול זהה לזה של מאטסוג'ון ז"ל.
"גם אתה?" נחרד יארה. מאטסוג'ון צרח בשנית.
הוא צרח פעם שלישית ואחרונה ונעלם כולו.
"מה קרה פה?" נחרד צ'ינן.
"כנראה אסור לנו לפגוש את עצמנו מהעתיד," אמר דמוקין. "אז צריך להיזהר."
"אבל מאטסוג'ון של העתיד אמר שכולם מתו מרעב או היגרו לאמריקה," אמר הריידא.
"אז אתה אל תיזהר," התעצבן עליו יארה. "אתה תישאר כאן, ואני אלך לתפוס מחסה. מי בא איתי?"
רק הצרצרים ענו לו.
"אמ... יארה?" אמר קואיצ'י והרים אצבע. "במחסה הזה יהיו מיטות?"
"יכול להיות," ענה יארה.
"ואוכל?" שאל נג'י בהתלהבות.
"סביר להניח," השיב יארה.
נג'י, קואיצ'י, ריוהיי וצ'ינן עברו לצידו של יארה.
"נו, דמוקין?" שאל יארה. "מה איתך?"
"אני אשאר לשמור על הריידא," ענה דמוקין והתיישב ליד בן חסותו. "כדי שאף אחד לא ישדוד אותו או משהו כזה."
"בסדר," אמר נג'י. "בהצלחה."
הם עזבו שם את הריידא ואת דמוקין באור היום הגווע והלכו להם לדרכם.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

"פה גדול!" אמר שינגו וניסה לדחוף משהו לפיו של יוקויאמה האומלל, שכבר היה מלא עד להתפקע.
"לא!" מלמל-נחנק יוקויאמה. שינגו ניצל את ההזדמנות ודחף עוד טבלית לפיו של יוקויאמה.
יוקויאמה הקיא את טבליות המזון מפיו, והתחיל להשתעל בכבדות.
"טוב, חברים," אמר יאמאפי. "זהו להיום."
הם התחילו ללכת לכיוון מעונות הפועלים שבקצה המפעל, כששינגו גורר אחריהם את יוקויאמה המעולף מרגליו.
"תגיד, יאמאפי," אמר יאמאדה. "איך אתה מחליט מתי נגמר יום העבודה?"
"כשיוקויאמה לא מסוגל לאכול יותר, אין יותר טעם לעבוד," הסביר יאמאפי.
"אה," אמר יאמאדה, "זה הגיוני. רוצה לחלוק אוניגירי?"
"בטח," ענה יאמאפי. יאמאדה שלה מכיסו טבלית מזון בגודל מחק וניסה לשבור אותה באמצע.
בפתח המעונות הוא הצליח והושיט חצי ליאמאפי.
"מה איתי?" שאל שינגו. יאמאדה הושיט לו את החצי ששמר לעצמו ושלף עוד טבלית.
כשהגיעו לחדרם סוף סוף הוא הצליח לשבור את הטבלית השניה, ואז קלט שבכלל לא היה צריך לשבור אותה כי יוקויאמה לא במצב לאכול. הוא התיישב על הרצפה וזרק חצי טבלית לפיו, והסתכל בחצי השני בעודו לועס.
"מה אני אעשה עם החצי הזה?" הוא נאנח.
"לא יודע," נאנק שינגו ממקומו ליד הארון, בזמן שניסה לדחוס לשם את יוקויאמה. "אולי יאמאפי רוצה."
"לא," התנשף יאמאפי שעזר לשינגו עם יוקויאמה. "זה ראמן, נכון? לא בא לי עכשיו."
"ליאמאפי לא בא ראמן!" נדהם שינגו וסגר את דלת הארון. "זה משהו חדש."
"אז תביא לי!" אמר קול משמאלו של יאמאדה. "אני רוצה ראמן!"
יאמאדה זרק את חצי הטבלית לעבר הקול בלי להרים את מבטו מאצבעו של יוקויאמה שבצבצה מהארון.
"איכסה! מה זה הגועל נפש הזה?" נגעל הקול.
יאמאדה הסכים איתו בהחלט. האצבע של יוקויאמה היא בהחלט גועל נפש. אצבע שמנמנה ולבלבנה, שנראית כאילו לא עברה פדיקור מימיה.
"תטעם, תטעם," אמר קול אחר. יאמאדה נפנה לעברו.
"מדהים! באמת יש לזה טעם של ראמן!" אמר נג'י.
"אהה...! תביא לי גם לטעום!" אמר ריוהיי.
"גם לי!" הוסיף צ'ינן.
שינגו זרק להם טבלית ופנה לטפל בבעיה החמורה יותר, כלומר, פינוי קואיצ'י מהמיטה שלו.
שינגו תפס בכתפיו של קואיצ'י וגרר אותו מהמיטה.
קואיצ'י נהם מתוך שינה ונאחז במיטה בציפורניו.
"יאמאפי!" הוא התנשף. "תעזור לי!"
אבל הוא לא היה צריך עזרה. קואיצ'י השתחרר מהמיטה בקול יניקה ועף דרך הדלת של החדר (שהייתה סגורה ונפתחה בגללו) מכוח התנופה של שינגו.
"יופי," נשף שינגו וניגב את מצחו.
"אז לא צריך את השפכטל?" שאל יאמאפי שבדיוק הצליח להוציא את השפכטל מהארון, שם שכן מאחורי  יוקויאמה הרדום.
"לא," אמר שינגו, ויאמאפי זרק את השפכטל מאחורי כתפו, והוא נחת על צ'ינן שפלט קול של צעצוע שדרכו עליו.
"איך הגעתם לכאן?" שאל יאמאדה שסבר שהוא האדם השפוי היחיד בחבורה.
"הלכנו אחרי נג'י שהלך אחרי האף שלו," הסביר צ'ינן. "יש פה ריח חזק של אוכל."
"כן, ככה גם אנחנו הגענו לכאן," אמר יאמאפי. "אבל כל האוכל שיש כאן הוא בצורת טבליות."
"זה ממש סבל," אמר שינגו. "אני ממש משתוקק ללגימת מיונז."
"אמרת מיונז?" שאל קואיצ'י שבדיוק נכנס בדלת כשקליפת בננה על ראשו. "מצחיק, כי בדיוק ראיתי בקבוק מיונז בפח שאליו נפלתי."
"מיונז!" קרא שינגו באושר. "אוכל נוזלי, הנה אני בא!"
והוא שעט החוצה מן החדר.
השאר הלכו אחריו, ומצאו אותו מתחפר בפח הזבל, מעיף זבל על ימין ועל שמאל. לפתע, בזעקת ניצחון, הוא הזדקף והניף בידו בקבוק מיונז מכוסה בעובש ירוק ושחור.
"אה, שינגו, לא נראה לי זה אכיל," אמר יארה.
"נכון!" צהל שינגו. "אבל אפשר לשתות את זה!"
הוא שלף את הפקק ורוקן את המיונז בלגימה אחת ענקית.
כשעל פניו חיוך של אושר עילאי הוא נפל לרצפה והתחיל לפרכס.
"שינגו!" נזעק יאמאפי. "אתה בסדר?"
"זה טעים?" הוסיף נג'י.
"מה נעשה איתו?" שאל יארה.
"אמא שלי אמרה שבמקרים כאלה צריך ללכת לבנאדם מבוגר," אמר צ'ינן.
"מי האדם המבוגר ביותר שאנחנו מכירים?" שאל ריוהיי.
"ג'וני," ענו כולם פה אחד.
"אבל ג'וני מת!" מחה יארה. "צריך אחד קצת יותר פעיל."
"או, או, אני יודע!" אמר נג'י והרים את אצבעו כאילו הוא בשיעור. "הריידא!"
"אז קדימה, לריידא!" קרא יאמאדה.
נג'י הניף את שינגו במאמץ רב על כתפיו והם התחילו ללכת.


?

Log in