Previous Entry Share Next Entry
ג'וניזלנד 3 – זמנו של טאקי: (חלק ב')
I have a pain in my sawdust
oru_desu
"מה אני אעשה עם זה?" שאל הריידא והסתכל בחוסר אונים בפגר שלפניו.
"אפשר לקחת אותו לבית חולים," הציע דמוקין.
ריוהיי קפץ לכביש ונופף בידיו כמו תחנת רוח, בעודו צווח בכל כוחו, "מונית! מונית!"
צלחת מעופפת צהובה שחורה עצרה בחריקת בלמים שניה לפני שדרסה את ריוהיי, וממנה קפץ נאגאנו.
"שלום, חבר'ה," הוא אמר. "לאן אתם צריכים?"
הם הצביעו בשתיקה על שינגו.
"בית קברות?" שאל נאגאנו.
"לא!" הזדעק הריידא. "לבית חולים!"
"אה," אמר נאגאנו. "בסדר, כנסו לרכב."
הריידא טיפס בחשש לחללית ודמוקין מסר לו את שינגו.
נאגאנו זינק למושב הנהג והתניע.
"אתה לא הולך איתם?" שאל יארה את דמוקין.
"בשביל מה?" אמר דמוקין. "נאגאנו ישגיח עליהם."
נאגאנו מחץ את דוושת הגז והצלחת זינקה קדימה בצווחה.
נאגאנו הסיע אותה בצומת באור אדום.
נשמע קול חבטה רם, ואחריו שני ושלישי. כעבור רגע קול חבטה רביעי נשמע, וענן עשן גדול אפף את הצומת.
"ככה הוא משגיח עליהם?" התפחלץ יאמאדה.
העשן התפזר והם ראו ארבעה חלליות מעוכות, והחללית של נאגאנו התרחקה מהאזור בלי אף שריטה.
"אל תדאג," אמרו קואיצ'י, נג'י ודמוקין ביחד. "נאגאנו יודע לנהוג."
יארה פקפק בהצהרה הזאת, אבל לא אמר על כך דבר ובמקום זאת הציע להמשיך ללכת כדי למצוא מקום מעניין יותר.
חבריו הסכימו איתו, ושוב, הם התחילו ללכת.

"תחזיק חזק!" קרא נאגאנו ומשך בפראות בהגה.
"במה?" שאל הריידא בחוסר אונים. "בשינגו?"
הצלחת המעופפת נטתה על צידה בזווית של 90 מעלות ושינגו צנח על הריידא.
וכך, במצב מאונך, החללית הצליחה להידחק בדלתות בית החולים ונסעה במסדרונות בית החולים, מבריחה רופאים וחולים לכל עבר.
פתאום, מאחת הדלתות הצדדיות פרצה אחות זועמת וצעקה:
"עצרו!"
נאגאנו עצר בחריקת בלמים.
"הצילו," צייץ הריידא ממתחת לשינגו. "נמעכתי."
נאגאנו ניווט את החללית בזהירות לתוך אחד החדרים בעקבות נפנופי ידיה העצבניים של האחות, ונעצר מעל מיטה ריקה.
"ריידא, תפתח את הגג," אמר נאגאנו.
"השתגעת?" השתנק הריידא. "בשביל מה?"
"בשביל להפיל את שינגו על המיטה, "הסביר נאגאנו.
הריידא פתח במאמץ רב את הגג וצנח על המיטה כששינגו מעליו.
"הצילו!" צייץ שנית הריידא המעוך.
נאגאנו קפץ מהחללית ומשך בידיו של הריידא האומלל כדי לחלץ אותו ממתחת לשינגו.
"נאגאנו," אמרה האחות העצבנית מפתח החדר. "הידוע בכינויו, נהגאנו. הייתי צריך לדעת שזה אתה."
נאגאנו הסתובב אל האחות והופתע לראות שזה נאקאי.
"נאקאי!" הוא קרא. "בוא תעזור לי להציל את הריידא."
"הוא יכול לחכות," אמר נאקאי. "קודם תלך להחנות את הגרוטאה שלך מחוץ לבית החולים."
הריידא התחיל לחרחר במצוקה.
"או בעצם," אמר נאקאי ונחפז לעזור לנאגאנו. "תפקידי כאחות זה להציל חולים."

"או, זה נראה מעניין!" קרא ריוהיי בהתרגשות והצביע כאחוז תזזית על האצטדיון הענקי.
"מה זה משנה אם זה מעניין?" שאל יארה.
"אתה אמרת שנלך למקום מעניין," אמר נג'י ושרבב שפתיים. "הבטחת."
"בסדר, בסדר," נאנח יארה, והם נכנסו.
בפתח עמד בחור צעיר בעל חיוך עסקי מזויף לחלוטין, שחבש על ראשו כובע גבוה ומטופש בצורת גלגילית, והחזיק קופת צדקה ולוח כתיבה.
"שלום!" הוא אמר. "תרצו אולי להמר קצת, רבותיי?"
"בטח!" קרא יאמאפי. "דרך אגב, אתה נראה לי מוכר."
"כן, אני אחד הנספחים של קיס-מיי-פוטו2," אמר הברנש.
"אמ... מי אתה?" שאל יאמאפי לאחר חשיבה מאומצת.
"בדיוק," ענה הברנש. "נו, על מי תהמרו?"
"על מי אתה מהמר?" שאל יאמאדה. "ואיך קוראים לך?"
"אני מהמר על ההוא-עם-האף," אמר הברנש. "וקוראים לי מיאטה, יאמאפי אמר את זה רק לפני רגע."
"אז אנחנו נהמר על... בוא נראה... פוג'יגאיה!" אמר קואיצ'י. "ושים קצת כסף גם על הכלבלבי."
"מה עם ההוא-עם-האף?" שאל מיאטה בעלבון קל.
"לא!" אמרו כולם פה אחד בנחרצות.
הם עקפו את מיאטה ונכנסו לאצטדיון.

"הו, איזו הפתעה," אמר הטיפוס המסתורי, ונשף עשן סיגריות לאוויר.
"מה ההפתעה?" שאל הבחור הצעיר שכרע לרגליו.
"תראה מי הגיע," אמר הטיפוס המסתורי ונשף עוד עשן. "כדאי שנלך... לברך אותם..."
הבחור הצעיר הסתכל על הנכנסים והתחיל לצחוק.

"זה לא מצחיק!" מחה יאמאדה.
"זה כן!" קרא דמוקין. "נו, יאמאדה, תשתחרר קצת, תצחק!"
הוא זרק את ראשו לאחור ושאג מרוב צחוק.
"בוא, בוא," אמר צ'ינן ומשך את יאמאדה מתוך חבית הצבע הורוד שלתוכה נפל.
"שלום," אמר קול מאחוריהם וכולם הסתובבו, ושם ראו את הטיפוס המסתורי, שהוא לא אחר מאשר נינו.
פוג'יגאיה התגלגל אחריו על גלגיליות מוזרות שכתוב עליהן "תעשיות סילון בע"מ".
"זה אני!" קרא נינו בשביל המתקשים למיניהם ופרש את ידיו. "נינו!"
פוג'יגאיה כרע ברך.
"אתה עושה את זה יותר מדיי," אמר לו נינו. "מה קרה?"
"שוב נפתח לי השרוך," אמר פוג'יגאיה ומשך בכוח בשרוכי גלגיליות הסילון שלו.
"מה אתם עושים כאן?" שאל יארה.
"מהמרים, כמובן," אמר נינו. "פוג'יגאיה מתחרה במרוץ הגלגיליות סילון, ואני ושאר קיסומיי מהמרים עליו ומרוויחים ערימות של כסף."
"זה חוקי?" שאל יאמאדה וניקה את אוזניו משאריות הצבע הורוד.
"אהה..." נינו חשב על זה רגע. "בטח!" כולם ידעו שהוא משקר.
נשמע רעש חזק כמו של מטוס שנוחת, ושאר קיס-מיי-פוטו2 הופיעו על גלגיליות סילון.
"בוא!" הם קראו במקלה לפוג'יגאיה. "המרוץ מתחיל!"

ווורום!!!
"ופוג'יגאיה מוביל, אבל הכלבלבי משיג אותו. צמוד מאחוריו מגיע מאקוטו, הגיבור המקומי שלנו! קדימה מאקוטו!"
"הפרשן הזה מעצבן," אמר סנגה וניסה להוציא מעובר אורח תמים את כל הכסף שהיה ברשותו באמצעים שנינו לימד אותו: הימורים וכייסות.
וורום! וורום! וורום!
פוג'גיאה, הכלבלבי ומאקוטו חלפו על פניהם במהירות, ואז...
"אההה!" צרח פוג'יגאיה ונפל. הוא התחיל להתגלגל על הרצפה.
"אמרתי לו לקשור את השרוכים!" אמר נינו וחבט על מצחו. "אבל הוא לא מקשיב לי!"
הכלבלבי קפץ באוויר לגובה מרשים והצליח לעקוף את פוג'יגאיה. מאקוטו היה פחות מיומן, והוא התנגש בפוג'יגאיה ונפל. ההוא-עם-האף נוסף גם הוא לערמה, ושאר המתחרים אחריו, כך שרק הכלבלבי הגיע לקו הסיום.
דממה מילאה לרגע את האצטדיון ואז נשמעו צהלות וקללות, לפי מצב ההימורים.
"ויש לנו מנצח!" קרא הפרשן בעצב קל. "מאקוטו, חתיכת מטומטם, נפצעת?"
"קדימה!" קרא נינו, והוא וקיסומיי הלכו לחלץ את פוג'יגאיה ואת ההוא-עם-האף מהערמה.
פוג'יגאיה יצא ללא פגע, למרבה ההפתעה, אבל ההוא-עם-האף נפצע.
"קחו אותו לבית החולים," אמר קואיצ'י. "הריידא ושינגו כבר שם."
"אני בא אתכם!" אמר נינו וכיסיו מצלצלים כשהוא מקפצץ.
"גם אני," אמר פוג'יגאיה.
"גם א..!" פתח המתועב אבל יארה עצר אותו.
"לא!" הוא קרא. "רק נינו ופוג'יגאיה!"
"בסדר," אמר המתועב. "אבל איך נגיע לבית החולים?"
וכאילו אלו היו מילות קסם, חללית-מונית עצרה בחריקת בלמים מטורפת במרחק 15 סנטימטר מהמתועב.
"שלום!" קרא נאגאנו. "כנסו כולם, אנחנו הולכים לבית חולים!"
כל קיסומיי חוץ מפוג'יגאיה נכנסו לחללית ונסעו משם, משאירים מאחוריהם רק ענן אבק ושובל אש.
"אתה יודע מה הולך פה או שנעדכן אותך?" שאל דמוקין את נינו.
"אני יודע," אמר נינו. "טאקי עזב, ג'וני מת, טאקי פתח את הטאקיז-"
"רגע, מה?" קטע אותו נג'י. "פספסתי משהו חשוב?"
"כנראה," אמר יארה. "אבל גם אני פספסתי."
"אחרי שג'וני מת, וטאקי לא היה כדי לרשת אותו," אמר נינו. "נמכרה החברה לאדם שנקרא גאידמק, והוא קרא לנו גאידמאקס. באותו הזמן טאקי חשב, ובצדק, שהחברה שלנו תתפורר ותעלם בקרוב, ולכן החליט להקים חברה מתחרה, כדי שהחברה שלנו, גאידמאקס, תעלם יותר מהר."
"זה נורא!" אמר ריוהיי.
"אתה בכלל לא הקשבת," אמר צ'ינן. "אתה הייתה עסוק עם החולצה שלך."
"כן," אישר ריוהיי. "גיליתי שיש לי חור."
"בכל מקרה, " אמר נינו בהדגשה. "גאידמק נכשל, החברה פשטה את הרגל, כל הג'וניז מתו מרעב או היגרו לאמריקה וכולי וכולי."
"טוב, אם גמרנו עם זה, אפשר לזוז?" שאל יאמאדה.
"לאן?" שאל דמוקין.
"לראות את הטאקיז, כמובן," אמר יאמאדה.

"וואו, איזה גודל!" קרא צ'ינן.
ואכן, הבניין של הטאקיז היה עצום בגודלו.
",בואו ניכנס!" קרא נג'י בהתלהבות והם שעטו פנימה במהירות.
ובאותה מהירות הם נזרקו החוצה ע"י השומר.
"נמאס לי מכם כבר, פושטקים!" הוא צרח. "אמרתי לכם כבר אלף פעם, תפסיקו להיכנס כאילו המקום שייך לכם! תחזרו לאוהל שלכם!"
לאחר התייעצות קצרה הם החליטו ליישם את עצתו והלכו לאוהל המתפורר שהוקם לצד הבניין הענק, מוקף בשלטי נאצה ומחאה, כמו: "מוות לבוגדים!", "לא נשכח את ג'וני ולא נסלח לטאקי!" ועוד רבים אחרים.
"ממש מקום מלבב," אמר יארה בסרקזם קל. "מעניין מי גר כאן."
הוא קיבל תשובה לשאלתו ע"י פתיחת האוהל. אחד הדיירים הבלתי חוקיים יצא, הרים שלט שהיה זרוק על הרצפה וצרח סיסמאות על השומר העצבני, שקילל אותו בחזרה.
"שורי?!" הם שאלו כולם התדהמה.
"שלום, חברים," הוא ענה, לא מופתע כלל. "חתמתם כבר על העצומה נגד הליכה של ילדים לאודישנים של הטאקיז?"
"אה... לא." ענה נג'י בכנות.
"אז בואו תחתמו," אמר שורי. "וזכרו, לעולם אל תשלחו את ילדכם לטאקיז, כדי שהם לא ילמדו מהבוגדים האלה."
"ממי?" שאל יאמאפי.
"שמיך-צ'אן," השיב שורי ושנאה בעיניו. "והשימפנזון הזה."
"אגב שימפנזה," אמר ריוהיי. "אני רעב."
"מה הקשר של זה?" שאל יארה.
"אין קשר," אמר ריוהיי. "אבל אני בכל זאת רעב."
"יש שם מסעדה!" קרא נג'י והצביע לעבר בניין רחוק.
"איך אתה יודע?" אמר יאמאפי. "זה רחוק כל כך."
"אני מריח את השמן," אמר נג'י.
והם שעטו להם לעבר האוכל.

גיבורינו עמדו להם בפתח המסעדה בפה פעור בתדהמה.
"למה יש כאן כל כך הרבה רובוטים?" שאל פוג'יגאיה את המובן מאליו.
"היה כתוב בחוץ שזו מסעדת רובוטים," אמר דמוקין.
"ברוכים הבאים!" אמרה המלצרית שבדיוק הופיעה. "אתם כולכם ביחד?"
"אה, כן," אמר יאמאדה. "את נראית לי מוכרת."
"ברור שאני מוכר לך," אמרה המלצרית. "אתה לא מזהה אותי?"
"אמ... בחורה חמודה בשמלה של משרתת... לא, לא ראיתי אותך אף פעם בחיי," אמר יאמאדה.
"יאמאדה, אתה מרושע!" קראה המלצרית וברחה משם בדמעות.
"זה באמת היה מרושע, יאמאדה," אמר המלצר השני. "לא ראית שזה קיי?"
"זה קיי?" נדהמו כולם, ואז ראו שהמלצר השני הוא דאיקי.
"דאיקי!" הם קראו בשמחה. "תאכיל אותנו!"
"מצטער, לא יכול," הוא אמר. "כל התפריט פה מבוסס על שמן מכונות. לא נראה לי שתרצו לאכול מזה."
"אולי טאקי יאכיל אותנו," אמר קואיצ'י. "נגניב את דאיקי ואת קיי פנימה כדי שיבקשו מטאקי שייתן לנו להיכנס."
"אז בואו נלך," אמר יארה.
"הם אספו את קיי המתייפח מהמטבח ושעטו בחזרה לבנייני הטאקיז.

מול הבניין הם ראו את פומה וקנטו.
"תגידו לא לבוגדים," אמר קנטו בשעמום.
"אבל דווקא רצינו להכניס לשם את קיי ודאיקי," אמר נינו.
"אז הדלת שם," אמר פומה.
"רק רגע!" הזדעק שורי שפרץ בריצה מתוך האוהל הממורט שלהם. "אסור לתת לעוד ג'וניזים לערוק!"
"הם לא באמת עורקים," הסביר לו יארה. "הם רק נכנסים לוודא שטאקי ידבר איתנו."
"ויאכיל אותנו," הוסיף נג'י.
"או," אמר שורי. "אז זה בסדר. ותגיד לו שיאכיל גם אותנו."

"אני הולך למלא עוד מים," אמר יאבו.
"טוב," אמר היקארו והמשיך לקרצף את החללית הצהובה שחורה שעליה עמלו כבר חצי שעה ועדיין לא הצליחו לנקות את כל כתמי הדם שהיו עליה.
"נאגאנו, איך הצלחת ללכלך אותה כל כך?" שאל היקארו בזמן שיאבו קוטה נאבק לגרור את דלי מי הסבון הכבד חזרה אליהם.
"זו לגמרי הייתה אשמתו של הולך הרגל," התלונן נאגאנו. "למה הוא חוצה את הכביש באור ירוק במעבר חציה? הוא לא ראה שלי יש אדום? הייתה לי זכות קדימה!"
"טוווווווב..." אמר יאבו. "אבל אתה חייב לנו."
"בטח, בטח," אמר נאגאנו וקם מהדלי שישב עליו. "גמרתם? בואו נלך."
הם נכנסו לחללית ונאגאנו התחיל לנהוג כמו... טוב, כמו נאגאנו.
"הבנתי איך החללית התלכלכה כל כך!" צעק יאבו להיקארו.
"אני מקווה שלא נגמור כמו הולך הרגל הזה!" צעק אליו היקארו חזרה.

"אה, כמה שקט פה," אמר טסויושי. "התה כאן נהדר."
"נכון," אמר טסובאסה, שישב בבית הקפה הקטן והקשיב בצייתנות לכל דבריו של טסויושי.

"ביי ביי!" קרא קואיצ'י ונופף לשומר. "תודה על האוכל!"
הם דיברו עם טאקי, הוא נתן להם אוכל, ועכשיו הם יצאו מהבניין, כל אחד אוחז בנטו (נג'י אוחז שלושה).
"לאן נלך עכשיו?" שאל יארה.
יאמאפי פתח את הפה לענות לו, אבל לפני שהוא הספיק להוציא הגה מהפה, נאגאנו הופיע, אוחז בהגה ומאחוריו בחללית שני הייסייג'אמפים מבועתים.
יאבו קוטה והיקארו קפצו מהחללית ורצו להתחבא מאחורי יאמאדה.
"אני לא עולה על זה יותר!" קרא יאבו.
"אבל יש לנו כאן יותר מדיי הייסייג'אמפים!" מחה נינו. "לכו לריידא!"
"בסדר!" קרא נאגאנו, תפס את צ'ינן ואת היקארו וגרר אותם לחללית.
"סאיונארה!" קרא נאגאנו ונסע משם.
"אבל עוד לא כתבתי צוואה!" צווח היקארו.
"עכשיו כשטיפלנו בזה," אמר דמוקין. "לאן הולכים עכשיו?"
"לשגרירות מאדים," אמר יאמאפי.
"למה?" שאל יארה.
"למה לא?" אמר יאמאפי ומשך בכתפיו.
הם לא מצאו כל פגם בדבריו ולכן הם החליטו ללכת לשגרירות מאדים.

הריידא ישב ליד שינגו והביט סביבו בדאגה. החדר שלהם הולך ומתמלא. המטופל היחיד שנשאר בחדר ולא ברח היה מאקוטו, רוכב גלגיליות הסילון, כי הרגל שלו הייתה שבורה והוא לא היה יכול לברוח לפני שהבן דוד הפרשן שלו יבוא לקחת אותו.
בכל סנטימטר פנוי של החדר ישבו ג'וניזים.
"שלום!" קרא נאגאנו ונכנס בדלת, כשהוא סוחב בעזרת נאקאי המעוצבן את היקארו המעולף, וצ'ינן מזדחל אחריהם.
"זוזו!" רטן נאקאי וגירש את מיאטה וסנגה מהמיטה שאליה ניסה להכניס את היקארו.
הריידא ניגש להיקארו לראות מה קרה לו.
"אל תדאג," אמר נאקאי. "הוא רק בהלם. זה קורה מדיי פעם למי שנוסע עם נאגאנו. הוא יהיה בסדר אחרי שהוא ינוח."
"יופי," אמר הריידא בהקלה. "ומה עם שינגו?"
"זה יותר מסובך," הודה נאקאי. "עוד לא מצאנו נוגדן למיונז."
היבבות והפירכוסים של היקארו היו הדבר היחיד שנשמע בחדר עד שדלת החדר נפתחה בחבטה ושני ליצנים נמוכים ומכוערים פרצו פנימה.
"תצחקו, אנשים!" צווח אחד הליצנים שהיה מוריטה גו. "נורא יבש כאן!"
"יבשנים, יבשנים!" הסכים הליצן השני שהיה מיאקה קן.
נאקאי טרק בפניהם את דלת החדר.

"אמ... טסויושי-סמפאי?" שאל טסובאסה בהיסוס. "לא כדאי שנלך לחפש את שאר החבר'ה?"
"לא, אל תדאג, הם יסתדרו," הפטיר טסויושי. "תהנה, טסובאסה, ממש שקט פה, והתה כאן נהדר."

עוד קצת... רק עוד קצת.
הוא יהיה גיבור. הוא רק צריך להתקדם עוד קצת...
קראק!
הענף נשבר! הוא נופל! הוא לעולם לא יהיה שוב הרנג'ר האדום!
הוא צווח וצווח, ואז קלט שמשהו לא בסדר אז הוא הפסיק. סובארו העיף מבט לראות למה הוא עוד לא הגיע לאדמה, וראה שיש מתחתיו משהו. מישהו ליתר דיוק.
"ריוהיי," שאל סובארו בבלבול. "מה אתה עושה מתחתיי?"
"לדעתי," אמר נינו בעוקצנות. "השאלה אמורה להיות, סובארו, מה אתה עושה מעל ריוהיי?"
"נפלתי," אמר סובארו וקם. זה מיצה את העניין יפה, לא?
"מה עשית שם למעלה?" שאל יארה.
"ניסיתי להציל את החתולה מהעץ," אמר סובארו.
"איזו חתולה?" שאל יאמאפי.
חתולה שחורה בעלת עיניים ירוקות, מצולקת ומרושעת למראה, קפצה מהעץ לרגליו של סובארו.
"החתולה הזאת," אמר דמוקין בלי שום צורך.
"יש לי דז'ה-וו," אמר יאבו. "החתולה הזאת מוכרת לי."
"בואו נמשיך ללכת," אמר יארה בחוסר סבלנות. "אתה והחתולה יכולים לבוא."
"לאן אתם הולכים?" שאל סובארו ומיהר אחרי יארה כשהחתולה בזרועותיו.
"לשגרירות מאדים," ענה קואיצ'י והם המשיכו בדרכם.

"עצרו!" אמר נינו פתאום.
הם עצרו בחבטה.
"אני מריח משהו," המשיך נינו.
"כמו מה זה מריח?" שאל נג'י בלהיטות.
"כמו אומללות וטמטום," אמר נינו.
הם הביטו בו כולם בתימהון.
"אה, זה אונו," אמר נינו והצביע. "הנה הוא."
ואכן, שם אונו עמד, בצד השני של הרחוב, וטאטא את המדרגות.
"אונו, מה אתה עושה כאן?" שאל פוג'יגאיה.
"הטמטום הבריח אותי החוצה," אמר אונו.
וכשמשפט כזה יוצא מפיו של אונו, כנראה רמת הטמטום באמת יוצאת דופן.
"או, החתולה!" הוא הבחין פתאום בשמחה ורכן לחבק אותה.
"רמת הטמטום של מי?" שאל יארה.
"של אייבה, כמובן," ענה אונו. "תמיד תהיתי מאיזה כוכב אייבה נפל ומתי תבוא החללית שתאסוף אותו."
"מה הקשר?" שאל נינו.
"תיכנסו ותבינו," אמר אונו.
דמוקין פתח את הדלת של השגרירות המאדימית והם נכנסו אחריו ונעצרו בפתח בתדהמה.
הבניין היה מלא באייבאים לבושים בחליפות שהלכו, ודיברו, וכתבו וקראו. אייבאים עם משקפיים, אייבאים עם שפם, אייבאים עם קעקועים, וגם אייבאים נורמליים. רק אייבה נורמלי אחד, בעצם.
האייבה הנורמלי צעד לקראתם.
"הו, שלום!" הוא אמר. "פניי לשלום, תושבי כדור הארץ!"
"מה זה, אייבלנד?" שאל קואיצ'י.
"לא, מה פתאום," אמר האייבה הנורמלי. "אני האייבה היחיד כאן."
הם החליפו מבטים.
"טוווווב..." אמר יארה. "נראה לי מיצינו את שהותנו כאן."
"אז לאן עכשיו?" שאל דאיקי.
"לטוקיו דום!" ענה אונו.
"לא! רק לא לשם!" ילל אייבה.
"למה?" שאל קואיצ'י.
"אומרים שהוא רדוף רוחות," אמר אייבה ברעד וחיבק את נג'י בחוזקה.
"מגניב!" אמר יארה. "מזכיר את אנדלס שוק! בואו נלך!"
והם הלכו.

פתאום התחיל לרדת גשם.
"זה היה לא צפוי," אמר יארה והביט בשמיים.
"מה פתאום," הפטיר סובארו בזלזול. "גשם ביפן זה דבר כל כך לא צפוי, שזה רק צפוי שהוא יתחיל לרדת פתאום באופן לא צפוי."
כולם בהו בו.
"נניח שהבנתי," אמר יארה. "בואו נמצא מקום יבש."
"כמו זה?" הציע פוג'יגאיה והצביע על מפעל מחזור מתכת שניצב בסמוך.
"כן, כמו זה," אמר יארה. "קדימה, אחרי לצנחנים."
הוא התחיל ללכת והם עקפו אותו אחד אחד עד שרק אונו הלך אחריו.
"אני אוהב גשם," אמר לו אונו בדרכו המפוזרת ונכנס אחריו למבנה.
לפתע נשמע צעקה שהחרידה את אונו מהגיגיו.
"לא! חמדתי! מה אתם עושים לה?!"
"זה קואיצ'י!" קרא יארה ורץ לסייע לו.
"באמת?" אמר אונו ומצמץ.
יארה פרץ לאולם המפעל הענקי ומצא את קואיצ'י מכה את ההוא-עם-העיניים, שנראה יותר מורעב מתמיד, בזמן שגורו מנסה להציל את שותפו הצפלון מחרונו של קואיצ'י.
"מה קורה פה?" שאל יארה את חלל האוויר.
"גם אנחנו לא הבנו," הודה יאבו קוטה.
"מה שקרה," אמר נינו. "זה שגורו וההוא-עם-העיניים כמעט מחזרו את הפרארי האדומה של קואיצ'י."
"הם מה?!" נחרד יארה. הדבר היחיד שהם יכלו לעשות כדי להוציא מקואיצ'י תגובה יותר חזקה זה למחזר את טסוישי.
"אבל לא מחזרנו אותה!" זעק ההוא-עם-העיניים. "לא מחזרנו אותה! קח אותה! עזוב אותי!"
"ולא בהכרח בסדר הזה," הוסיף גורו ומשך את קואיצ'י משיכה אחרונה ששחררה אותו סופית מההוא-עם-העיניים החבול.
"או, חמדתי, חמדתי!" קרא קואיצ'י וזינק לעבר מכוניתו האהובה. "את נראית בדיוק כמו שנראית כשקניתי אותך! את מדהימה! את בוהקת! את...! מלאה בהומלסים?"
"מה הומלסים?" שאל דמוקין והציץ לתוך המכונית.
"תזהר!" צייץ דאיקי. "הם עלולים להעביר מחלות!"
"זה לא הומלסים!" צחק דמוקין וטפח על גבו של קואיצ'י. "זה אינוצ'י! וגם אוקדה!"
"תודה ששמת לב אליי," אמר אוקדה בקול נמוך.
"מה אתם עושים במכונית שלי?" שאל קואיצ'י.
נשמעה חריקת בלמים חזקה.
"שמעתי את המילה 'מכונית'?" שאל נאגאנו, שהחנה את חלליתו על מכונה כלשהי.
"אף אחד לא קרא לך!" אמר נינו.
"אבל אם אתה כבר כאן, קח את ארבעת אלה אל הריידא," אמר יארה.
"אני לא עולה על זה!" הכריזו אינוהארה ואוקדה בתקיפות והתחבאו מאחורי נג'י. "לא נוסע עם נאגאנו. זה לא בריא."
"בכל מקרה יש לי רק שני מקומות," אמר נאגאנו.
"אז איך לקחת את קיס-מיי-פוטו2?" שאל פוג'יגאיה.
"הם מאוד גמישים," גיחך נאגאנו.
"מה אתם פוחדים כל כך?" שאל ההוא-עם-העיניים את אינוהארה. "כולה חללית."
הוא וגורו עלו על החללית ונאגאנו זינק משם בחריקת בלמים והשאיר אחריו ענן אבק ואת צווחתו של גורו.
"ולאן אנחנו הולכים?" שאל אינוהארה.
"לטוקיו דום הרדוף רוחות," אמר סובארו.
"מגניב!" אמר אוקדה בהתלהבות. "נג'י ואני נוכל לגרש אותם! למדנו גירוש רוחות אי שם בשנות ה-90'!"
"אז בואו נחפש מוט ברזל," אמר נג'י בשמחה והם התחילו ללכת.

"אז ככה," אמר אוקדה אחרי שכולם התחמשו במוטות ברזל כאלה או אחרים. "אתם צועקים, נותנים לבמאי רגע להפוך את המוט ללבן, ואז מסתערים על הרוח ורסט אין פיס אותה."
"מה?" שאל סובארו בבלבול.
"גורמים לה לנוח בשלום על משכבה," תרגם ריוהיי.
"אז זה מה שזה אומר?" שאל נג'י בתדהמה.
"משהו זז שם!" צווח אייבה והצביע בתזזיתיות.
אוקדה צעק והסתער, כשנג'י והאחרים מפגרים אחריו רק בשנייה. נשמעה צווחה.
"לעצור!" צעק יארה. למרבה ההפתעה, הם צייתו לו.
"הצווחה הזאת מוכרת," קבע יארה.
"נכון," הנהן ריוהיי.
"אל תהרגו אותי!" קרא קול מתוך הטוקיו דום. "אני בסך הכל ג'וניז עני שמצא מקלט במקום מוכר!"
"צא החוצה, חבר," קרא יאמאפי. "גם אנחנו ג'וניזים!"
ומבין הצללים, ידיים על ראשו, יצא אוקורה.
"אוקורה!" קרא ריוהיי. "מה אתה עושה פה לבד?"
"אני לא לבד," אמר אוקורה. "אני פה עם קימורה טאקויה ואיקוטה טומה."
"אבל מה אתה עושה פה?" שאל יארה בקוצר רוח.
"היינו צריכים מקום לגור בו, אז באנו לכאן," אמר קול מאחוריהם.
"כי רצינו להיות במקום מוכר," אמר קול שני.
יארה ושות' קפצו בבהלה וראו את קימורה טאקויה ואיקוטה טומה עומדים מאחוריהם, מורעבים, מטונפים ועייפים.
"אתם נראים נורא!" קרא נינו. "זה בגלל הרוחות רפאים?"
"לא!" ילל אייבה. "רוחות רפאים לא קיימות! רוחות רפאים לא קיימות!"
"אתה מנסה לשכנע את עצמך?" שאל דאיקי.
"אין פה רוחות רפאים," אמר קימורה.
"אז למה חושבים שיש פה רוחות רפאים?" שאל קואיצ'י בזמן שאייבה צהל.
שקט.
"קימורה?" שאל נג'י.
"מה? אה, כן," אמר קימורה בדרכו הסטלנית. "זה בגלל ששרנו, כמובן."
"אוקורה, אולי אתה תסביר?" אמר יאמאפי בתסכול.
אבל אוקורה נרדם כשהוא נשען על דמוקין.
"טומה, אולי תציל את המצב?" התחנן יארה.
"גרנו בטוקיו דום כי רצינו להיות במקום מוכר," הסביר איקוטה טומה. "אבל הוא מאוד גדול וריק בלי כל המעריצות, אז שרנו לעצמנו כל ערב, ואנשים שעברו ליד חשבו שאנחנו רוחות הרפאים של עצמנו."
"כי פה בעתיד מתתם," הבין אינוהארה.
"לא אני!" אמר קימורה. "אשתי פרנסה אותי עד שמצאתי עבודה באמריקה."
הם מצמצו בתדהמה.
בשקט שנוצר הם שמעו צרחה מרוחקת.
"זה רוח רפאים!" יבב אייבה והסתתר מאחורי אוקדה.
"זה מישהו שנאגאנו דרס!" אמר אינוהארה והתחבא מאחורי אייבה.
"זה יויה!" אמרו יאבו קוטה ויאמאדה בו זמנית.
"מה זה משנה מה זה?" התפרץ עליהם קואיצ'י. "בואו נלך!"
והם שעטו לעבר הקול, משאירים אחריהם ענן אבק ואת אייבה שאמר ברעד: "לשם?"

?

Log in