Previous Entry Share Next Entry
ג'וניזלנד 3 – זמנו של טאקי: (חלק ג')
I have a pain in my sawdust
oru_desu
"אהההה!!!" צווח יויה שנית ושעט מאחורי יוטו, כשקאיטו ממהר אחריו. ואחרי קאיטו רץ... משהו שיויה לא רצה לראות שוב.
הוא הסב את פניו לראות אם הדבר השיג אותם, והתנגש ביוטו. קאיטו התנגש בו ושלושתם נפלו.
יויה קפץ על רגליו במהירות וניצב אף אל אף מול...
"דמוקין?" שאל יויה בבלבול. "מה אתה עושה כאן?"
"יותר חשוב," ילל יוטו. "למה אנחנו עדיין כאן?!"
"תברחו! הצילו את נפשותיכם!" צעק קאיטו לחבורת הג'וניזים הגדולה להפליא שעמדה מולם.
"למה?" שאל קואיצ'י.
"רודפת אחרינו מו..." אמר קאיטו.
"מו?" שאל נג'י וחשב על סטייק עסיסי.
"מו... מו..." המשיך קאיטו לגמגם.
"מוטציה!" צעק יויה.
"אל תדאגו," הכריז יארה בחגיגיות. "אנחנו נטפל בה!"
"להסתער!" שאג אוקדה ושעט קדימה במוט ברזל מונף.
יארה, נג'י, קואיצ'י, דמוקין ואינוהארה שעטו אחריו.
ועצרו בחריקת רגליים מול גור הכלבים מרובה הרגליים.
"הוא חמוד~!" קרא אייבה ורץ להרים אותו.
"לא, הוא שלי!" קרא קואיצ'י וחטף את הכלבלב מאייבה. "אני ראיתי אותו קודם!"
"החתולה שלי לא אוהבת אותו," ציין סובארו בנחת.
ואכן, החתולה נשפה וסמרה ועשתה עוד כל מיני פעולות שעושים חתולים שלא רווים נחת ממצבם.
הכלבלב זינק באוויר ונחת על ששת רגליו, רץ במהירות אל יוטו ונעץ בו את שיניו.
"הצילו!" זעק יוטו.
"נאגאנו!" זעקו כל השאר.

נאגאנו זיגזג לו להנאתו בכבישי נאגויה, ואז לפתע הוא שמע צפצוף מוזר מאחד הכפתורים בחלליתו שהוא עדיין לא פענח את תפקידם.
הוא לחץ על הכפתור ושמע צעקה "נאגאנו!"
נאגאנו הניח מסכה על פניו, הגביר את מהירותו הגבוהה גם ככה, והפטיר לחלל האוויר: "העולם זקוק לעזרתנו."
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"טסויושי?" שאל טסובאסה.
"מה, קנקן התה החדש הגיע?" שאל טסויושי ולגם את הטיפות האחרונות של כוס התה האחרונה שלו.
"לא, אבל נגמר לנו הכסף," אמר טסובאסה בשלווה.
"אל תדאג, הוא יופיע פה בדרך פלא, כמו שקרה בשלושת הקנקנים הקודמים," אמר טסויושי. "הכסף לא מהווה בעיה."
טסובאסה חשב על תשובה שתוציא את טסויושי מבית הקפה הקטן.
"יש לנו בעיה אחרת," אמר טסויושי וקם. "אני צריך לשירותים."
"זו הבעיה של כל התה הזה," הסכים טסובאסה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"פם, פם פם פם, פם פם," פיזם לעצמו האורגנית בזמן שזחל בצינור האיוורור. "בוסאאאן! מאסטאאר! במביייי! אני! מאיפה השיר הזה?"
האורגנית דפק את ראשו ברצפה כדי להזרים דם למוח בעודו ממלמל "מאיפה? מאיפה?"
לפתע נפל לו האסימון, ולא רק האסימון.
"אוקדה!" הוא צעק בזמן שחתיכת המתכת ששכב עליה צנחה מתחתיו.
"לא, אמר קול כלשהו. "אוקדה לא כאן."
האורגנית הרים את פרצופו המאובק וראה דמות גדולה מחזיקה פנס.
"זה לא מה שאתה חושב שזה!" צעק האורגנית וכיסה את ראשו בזרועותיו.
"באמת?" שאל המאבטח. "אני חושב שזה האורגנית עושה איזה תעלול מטומטם."
"בדיוק," אמר האורגנית, קם על רגליו וראה שהמאבטח זה יאמאגוצ'י. "חשבתי שתחשוב שפרצתי לכאן כדי לגנוב את האורגנית האגדית, אבל ברור שזה לא מה שאני עשיתי."
"האא, באמת?" שאל יאמאגוצ'י בספקנות והכה את האורגנית קלות על ראשו.
"אאוץ'! זה כאב!" התלונן האורגנית ושפשף את ראשו. "אני אגיד אותך לריידא!"
נשמעה חריקת בלמים וחללית צהובה שחורה הופיעה.
"מישהו אמר 'הריידא'?" שאל נאגאנו. "בואו, אני אקח אתכם אליו!"
"אבל אין מקום לשבת!" אמר יאמאגוצ'י. "הכל מלא ביוטו!"
"תשבו עליו, אני בטוח שלא אכפת לו," אמר נאגאנו והתניע.
יאמאגוצ'י והאורגנית עלו על החללית ונסעו לדרכם.

נאגאנו החנה את חלליתו בחניה (השמורה לאמבולנסים בלבד, אבל למי אכפת) כדי שנאקאי לא יצעק עליו שוב. הוא כמעט קרקף אותו מקודם.
יאמאגוצ'י ונאגאנו הרימו את יוטו, שבינתיים שינה את צבעו לירוק עם נקודות ורודות, והם נכנסו לבית החולים.
בלובי, על ספסל בודד באמצע השומקום, ישבו מוריטה ומיקן משועממים למדיי.
"הפעם החנית איפה שמותר, נאגאנו?" שאל מוריטה.
"בטח!" שיקר נאגאנו נאגאנו בלי להניד עפעף. "ראיתם את נאקאי?"
"לא," אמר מיקן. "ואנחנו גם לא רוצים."
"מסתובבות פה שמועות עליו," ריכל מוריטה בהנאה.
"כמו מה?" שאל האורגנית המסוקרן.
"כמו שהוא מחביא תותח אבטיחים בארון של השירותים, ושהוא מפציץ כל מטופל שנמצא מחוץ למיטה אחרי 11 בלילה," השיב מיקן.
"ככה הוא קיבל את הכינוי 'נאקאי אבטיח'," הוסיף מוריטה.
"נאקאי אבטיח המפחיד," תיקן אותו מיקן.
"מפחיד, מפחיד," אישר קול מאחוריהם.
הם הסתובבו וראו את נאקאי המחויך, מעביר את ידו על דלת של ארון.
"שם הוא מחזיק את התותח," לחש מיקן.
"למה אתה כל הזמן מביא לי את המקרים הנואשים האלה?" נאנח נאקאי.
"נואש?" נחנק יאמאגוצ'י. "יוטו ימות?"
"לך תדע, עוד לא הבנתי מה יש לו," ענה נאקאי. "תעלה אותו אל הריידא."
נאקאי שלח אותם בתנועת יד מלכותית אל אחד החדרים, הולך לטפל במוריטה ובמיקן.
"נראה לך יוטו יהיה בסדר?" שאל יאמאגוצ'י.
"אני יותר דואג למוריטה ומיקן," השיב נאגאנו בנחת. ואכן, צווחות כאב נשמעו מהלובי בין קולות יריות תותח וקולות פיצוח של דברים, שיכלו להיות אבטיחים או עצמות.
הם פתחו את הדלת אל חדר מלא בג'וניזים.
"אוי לא!" קרא הריידא.
"מה קרה?" שאל האורגנית.
"נגמרו לנו המיטות," ענה הריידא.
"בזה אפשר לטפל בקלות," אמר נאגאנו. הוא ניגש להיקארו שנראה מאושש והפיל אותו אל הרצפה. "עכשיו יש מקום."
נאקאי נכנס לחדר ועל פניו חיוך זדוני.
"טוב, בוא נראה מה יש ליוטו," אמר נאקאי וגחן מעל יוטו. "מההממ, מממ, אז ככה."
"דוקטור, הוא יחיה?" שאל מוריטה בהבעת דאגה מזויפת ועל ראשו חצי אבטיח.
"אני לא דוקטור, ואני לא יודע אם הוא יחיה," השיב נאקאי. "אבל לפחות אני יודע מה יש לו. זה סוג מוטציוני של כלבת, ועוד שעה הוא יהפוך לאדם זאב."
"אדם זאב?" נחרד הריידא, ואז הפלאפון שלו צלצל.
"הלו?" ענה הריידא במבטא קאנסאי מתנגן.
"כולורבי," אמר קול מוזר בפלאפון.
"מה?" התבלבל הריידא. "מי זה בכלל?"
"אני שמיך צ'אן, אבל אני מעדיף להישאר בעילום שם," ענה שמיך-צ'אן. "אם טאקי ישמע שאני מדבר איתך הוא יקרקף אותי. בכל מקרה, תנסה לתת ליוטו כולורבי, פעם קודמת זה עבד."
וניתק.
"מה?" שאל נאקאי.
"כולורבי," ענה הריידא.
"טוב," הסכים נאקאי, שלף כולורבי שמשום מה היה בתוך כיס מדי האחות שלו ודחף אותו לפה של יוטו.
יוטו מיד התחיל להשתעל ולהיחנק.
לאט לאט הוא שינה צבע בחזרה לצבע יוטו, ואז הוא פתח את עיניו.
"אמא?" הוא שאל בתקווה.
"לא," פוצץ לו נאקאי את הפנטזיות. "אתה בבית חולים. ותקום מהמיטה, זה עולה הרבה כסף!"
"נאקאי, מצאת נוגדן למיונז?" שאל גורו.
"לא," השיב נאקאי. "אבל אפשר לשאול את מי שהתקשר לריידא."
הריידא שלף את הפלאפון.
"לאיזה מספר לחייג?" הוא שאל.
"מי יודע?" השיב נאקאי בערפול ויצא מהחדר.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"תתנו ידיים!" קרא הגננת. "כולם ללכת אחרי מוראקאמי-סנסיי!"
"טוב!" קראו ילדי הגן בכובעים הצהובים ופסעו בצייתנות אחרי הינה כמו אפרוחים מאחורי אמא אווזה.
"לעצור!" קרא הינה כשמשהו חלף על פניו במהירות.
"מה זה היה?" שאל שו כאשר ריוהיי הגיע בריצה, מתנשף.
"זה היה... פוג'יגאיה," התנשף ריוהיי והתקפל אחרי שהינה החטיף לו.
"כמעט דרסתם את הילדים!" נזף בו הינה. "מה עשיתם, בדיוק?"
"ריוהיי רצה לראות אם הוא יותר מהיר מהגלגיליות סילון שלי," אמר פוג'יגאיה שבדיוק חזר.
"כמה ריוהיי אתה יכול להיות?" נאנח נינו.
"אה, הרבה?" ניחש אייבה.
"תצטרפו אלינו?" שאל יארה.
"ברור!" אמר שו. "רק נחזיר את הילדים הביתה."
ואחרי חצי שעה הם המשיכו בדרכם.
הינה החליט שאין לו כח לשוטט איתם, אז הוא עצר את המונית-נאגאנו ונסע איתו לאן שתנשב הרוח.

מסתבר שהרוח נשבה אל המעבדה ליצור נשק כימי בקיוטו, שם הם היו צריכים לאסוף שני שפני ניסיונות אומללים.
הינה נדבק ליד של נאגאנו ונכנס למרתף מלא הצרחות.
הם פסעו אחרי האחראי על הבטיחות והגיעו לחדר שפרצו ממנו יללות איומות בקול גבוה.
הינה, שרצה להסתלק משם מהר, בעט בדלת ודחף את נאגאנו פנימה.
"הו, תראו," אמר נאגאנו בהפתעה. "אלו מאסודה ובחורינה."
"מה קרה להם?" שאל הינה בחלחלה.
"ניסינו עליהם את הסוג החדש של גז הפלפל שאנחנו מייצרים," אמר האחראי.
"לא עבד, מה?" אמר נאגאנו.
"מסוכן מדיי," הסכים האחראי והניד בראשו בצער.
הינה תפס ברגל של בחורינה ונאגאנו ברגל של מאסודה והם משכו אותם אל המונית ומשם לבית החולים של הריידא.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"מוזיאון!" צרח אוקורה והצביע לעבר הבניין הענקי. "בואו ניכנס!"
לא היה להם משהו יותר טוב לעשות, אז הם נכנסו.
ובפנים הם נפגשו עם משהו מוזר, ביזארי ומדהים.
בית.
סתם בית סטנדרטי רגיל.
"זה נראה כמו הבית שלי," אמר דאיקי.
"זה הבית שלי," אמר קול מאחוריו. "אתה חוסם לי את הדרך."
דאיקי זז הצידה בנימוס ועקרת הבית המקסימה, אם כי המכוערת משהו, חלפה על פניו וחבטה בטעות ביאמאדה בסלסלה שלה.
"סליחה," היא הפטירה ונכנסה לבית.
"טוב, נמשיך?" הציע יארה.
הם הסכימו ופנו לאחור.
וראו את אואדה מאחוריהם.
כולם צווחו.
"מה אתם עושים פה?" הוא שאל מבולבל.
"מה אתה עושה פה?" הם השיבו.
"אני שאלתי קודם," הוא ענה.
"נו, אז מה," הם החזירו לו.
"כל העניין מטומטם," נאנח אואדה, חלף על פניהם ונכנס לבית.
הם נכנסו אחריו, וראו את ג'ונו הלבוש בשמלה עושה ספונג'ה.
"שלום," הוא אמר. "לכו מכאן, אתם דורכים לי בספונג'ה."
הוא גירש אותם החוצה במכות מגב, ואחריהם ברחו החוצה גם אואדה ונאקאמארו.
"הוא ממש אלים כשהוא שוטף," אמר נאקאמארו. "הוא דפק לי את הראש כל כך חזק שאני..."
ואז הוא נפל מעולף.
איקוטה טומה נאנח והתקשר לנאגאנו.
נאגאנו הגיע תוך מספר מאיות שנייה, לקח את נאקאמארו, אואדה וג'ונו המוחה ונסע לדרכו.
"זה היה מעניין," ציין אונו.
"אתם יודעים מה עוד יהיה מעניין?" שאל אייבה בהתרגשות.
"מה?" השיב לו ריוהיי בסקרנות.
"כור אטומי!" הכריז אייבה באייבאיות. "בואו נלך להסתכל!"
והם הלכו.

"חמניה, אבטיח, דלעת, תפוח..." מנה קויאמה על אצבעותיו. "איזה עוד סוגי גרעינים אנחנו מבקעים?"
שיגה בהה בו רגע.
"אנחנו לא מבקעים כאלה גרעינים," אמר לבסוף. "אנחנו מבקעם גרעינים של אטומים, כמו אורניום."
"או, באמת?" התעניין אייבה בעודו רושם לעצמו הערות בשיא המהירות. "זה מערב גם חנקן נוזלי, או קרח יבש, אולי?" שאל בתקווה.
"לא," השיב קויאמה בשמחה. "רק פטיש, שולחן, וגרעין."
"תדגים," ביקש יאמאפי.
"בשמחה," אמר קויאמה, לבש משקפי מגן וחבט בגרעין בכל כוחו.
הוא התחיל לילל ולהסתובב במעגלים, לאחר שפצע את אגודלו.
"זה רק אני, או שהמסע שלנו נהייה מלא באסונות?" שאל יארה.
"אל תדאג," אמר שיגה. "הוא עושה את זה כל הזמן. שמישהו יביא קרח."
"הנה!" חש ריוהיי לקראתם ובידו דלי גדול. "תכניס את היד!"
"איך השגת את זה כל כך מהר?" שאל שו בזמן שקויאמה תחב את ידו לדלי.
"זה היה אצל אייבה!" הסביר ריוהיי בשמחה מטומטמת. "הוא אמר שזה חנקן נוזלי!"
"חנקן נוזלי?!" השתנקו כולם.
אינוהארה התקשר לנאגאנו.

"מה קרה עכשיו?" נאנח נאקאי והכניס את נאגאנו, שיגה וקויאמה לבית החולים.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"טסויושי סמפאי, משעמם לי כאן, בוא נלך למקום אחר," ביקש טסובאסה.
"אה, אבל אז נצטרך לצאת החוצה, ולהסתובב ברחובות, איפה שכל המטורללים האלה מסתובבים להם בצלחות מעופפות ואומרים שאנחנו פרימיטיביים," ענה טסויושי.
"אז לא הולכים?" סיכם טסובאסה.
"לא הולכים," הסכים טסויושי.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"תגביר את המוזיקה!" צעק ג'ין.
קוקי הגביר את המוזיקה וכל החללית רעדה לקצב הטראנס הרועש.
"זה השיר שהוצאנו לפני שנה!" שאג קוקי מעל המוזיקה. "לא להאמין שזה נמצא בערוץ רדיו של זקנים!"
"זה אומר שכבר עבר זמנך!" השיב לו ג'ין.
קוקי האט לפני הפניה והעיף בג'ין מבט מזרה אימה.
בום!
החללית התנגשה במשהו.
"מה זה היה?" שאל ג'ין, שהסתיר את פניו מתחת לזרועותיו מפני קוקי המרושע.
"לא יודע," ענה קוקי ומשך בכתפיו. "בוא נבדוק."
הם יצאו מהחללית וראו את סאקאמוטו מתפתל על הרצפה.
"אה, הרגתם אותי," הוא גנח. "אני ארדוף אתכם עד סוף חייכם."
"עד סוף חיינו?" צייץ ג'ין בחרדה.
"אולי גם אחר כך," נאנח סאקאמוטו. "לך תדע, המוות הוא ארוך ומשעמם."
"מה נוכל לעשות כדי שתסלח לנו?" שאל קוקי ודמעות בעיניו.
"יש רק דבר אחד," לחש סאקאמוטו וסימן להם להתקרב. הם גחנו לעברו.
"קחו אותי לבית חולים!" צווח סאקאמוטו והם קפצו בבהלה. "אתם רוצים שאני אמות?! אתם צריכים למנוע את זה!"
"כן, המפקד!" הם קפצו על רגליהם, הניפו את סאקאמוטו לחללית ונסעו לדרכם.
"כבו את המוזיקה!" נבח סאקאמוטו. "אתם רוצים שאני אתחרש?!"
ג'ין כיבה את המוזיקה.
"תאט!" ציווה סאקאמוטו. "יש לי בחילה!"
קוקי האט.
"תפתח חלון," המשיך סאקאמוטו, ונראה שהוא נהנה מזה. "חם לי!"
הם פתחו חלון.
"תסגור את החלון," אמר סאקאמוטו ובעיניו זיק מרושע. "קר לי!"
הם סגרו את החלון.
לבסוף, מותשים, הם הגיעו לבית החולים.
הם הרימו את סאקאמוטו והידסו לבית החולים, שם הופתעו לראות את נאקאי המעוצבן, לבוש מדי אחות, שכיוון אותם לחדר מלא בג'וניזים.
נאקאי גלגל את סאקאמוטו ביראת כבוד על מיטה מתגלגלת לחדר רנטגן, אולטרסאונד, MRI, וכל מה שסאקאמוטו רצה, ועדיין לא מצא איפה הוא פצוע.
נאקאי החזיר את סאקאמוטו לחדר של הריידא, הכריז "הוא בריא לחלוטין!" והסתלק משם בחמת זעם.
"יופי!" אמר הריידא ומחה דמעת אושר. "סוף סוף מישהו מגיע לכאן לא פצוע!"
ואז מוריטה הפיל לג'ין אגרטל על הרגל.
"תיקנתי את זה!" הוא הכריז בזדוניות.
סאקאמוטו גער בו עד רדת הלילה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
הלילה ירד.
"זה היה יום ארוך," ציין אונו.
"איפה נישן?" שאל קואיצ'י בחרדה קלה.
"אצל טאקי," אמר נג'י.
הם לא מצאו שום פסול בהתנחלות אצל ג'וניז אחר, בעיקר לא טוקיו, לכן הם הלכו לבניין הטאקיז ונכנסו פנימה.
בלובי הענקי והמואר הם פגשו ג'וניור חביב בשם אקיטו.
"אקיטו, למה אתה בטאקיז?" שאל ריוהיי. "אתה הרי ג'וניור של ג'וניז!"
"הייתי ג'וניור של ג'וניז," תיקן אותו אקיטו. "כאן אני מדובט בלהקה שנקראת 'ג'וניז ווסט'."
"ג'וניז ווסט? בטאקיז?!" התפלא יאמאפי.
"לזכר הימים הטובים," משך אקיטו בכתפיו.
"בכל מקרה, אפשר לישון כאן?" שאל קואיצ'י, נואש.
"בטח," אמר טאקי, שבדיוק ירד במדרגות, לובש קימונו מוזהב. "אתם יכולים לישון במעונות של הג'וניורים."
"הם יותר טובים מהמעונות של הג'וניז," הבטיח להם אקיטו בלחישה.
והם נשארו.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"אני לא נשאר כאן יותר!" מחה ריו בדמעות. "המקום הזה הוא גיהינום עלי אדמות!"
"אתה לא מתכוון לזה!" ענה הבלונדיני ודמעות בעיניו. "אתה לא שמח לעבוד אצל אייאמה-סאמה?"
"הבלונדיני, אולי אתה אוהב לתפור שמלות כלה לבנים," השיב ריו בכעס. "אבל אני לא אוהב ללבוש אותם!"
"למה, אתה לא חושב שהן יפות?" אמר קאמה הלבוש שמלת כלה ורודה. "אתה לא חושב שאני יפה?"
"זה לא קשור לזה!" ילל ריו, שקצת רצה להגיד לקאמה שהוא לא יפה. "זה פשוט שאני לא מסוגל לסבול את..."
"את מה?" שאל אייאמה-סאמה שהגיח מאחורי החנות.
"את הצורך להתלבש!" קרא ריו וברח מהחנות בדמעות.
אור בוהק וחריקת בלמים.
בום!!

"מה קרה?" שאל את עצמו נאגאנו המבוהל. "שוב דרסתי מישהו?"
"כנראה שכן," מלמל לעצמו נאגאנו וירד מהחללית שלו.
על הכביש, בתוך שלולית דם, הוא ראה את ריו נישיקידו.
"אה," אמר נאגאנו בהבנה.
הוא גרר את ריו לחללית ונסע משם.

"מה קרה?" צווח הבלונדיני.
הם רצו החוצה וראו שם שלולית דם ענקית.
"לאאא!!!!!!!!!!" בכה הבלונדיני.

?

Log in