Previous Entry Share Next Entry
ג'וניזלנד 3 – זמנו של טאקי: (חלק ד')
I have a pain in my sawdust
oru_desu
לא עלתה שום הבעה על פניו של נאקאי כשהוא הכניס את נאגאנו ואת ריו המכוסים בדם לתוך בית החולים.
"חדר גופות מימין," הוא הנחה אותם בקול חסר רגש.
"אולי טיפול נמרץ?" ביקש נאגאנו בתקווה.
"מכאן," נאנח נאקאי.
כעבור שעה נאקאי גלגל את ריו נישיקידו על מיטה על גלגלים לחדר של הריידא.
"תשגיח עליו, אבל לא סביר שהוא יתעורר אי פעם," מסר נאקאי לריידא את החדשות הטובות ובא לצאת מהחדר.
"רגע!" קרא הריידא אחריו. "אבל מה עם שינגו!"
"בנוגע לזה," אמר נאקאי והסתובב בחזרה. "מצאנו נוגדן למיונז, אבל כרגע זה נבדק על צ'אנגמיני מעבדה."
"על מה?" תהה ההוא-עם-העיניים.
"חמוסים, כמובן," השיב נאקאי ויצא מן החדר.

"תסתכל עליו," לחש ג'ין.
"כמו מומיה," השיב לו קוקי בלחישה.
"הוא תופס מקום שהיה יכול להיות של אנשים חיים," אמר ג'ין ושכח ללחוש.
"הוא חי!" מחה הריידא. "בינתיים."
"עכשיו הוא כבר לא כל כך חש, הא?" אמר קוקי ברשעות. "אולי הוא יישאר ככה לתמיד?"
"זה ייתכן בהחלט," הסכים מוריטה.
"היי!" מחה הריידא שנית.
"אולי נגרום לו לפנות את המיטה הזאת?" הציע קוקי.
"בעזרת כח פיזי לא מתון?" המשיך ג'ין.
הריידא פרץ בדמעות.
"עכשיו הגזמתם," נהם עליהם יאמאגוצ'י. "לכו מכאן!"
הוא תפס אותם בצווארוניהם והשליך אותם מהחלון.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"משעמם לי," גנח סובארו.
"הקרקס בדרך," אמר יארה בציניות.
"באמת?" נדהם ריוהיי.
"לא," נאנח יארה.
"אבל הוא באמת כאן!" אמר קיי והצביע.
ואכן, עמד שם אוהל קרקס אדום-צהוב ענקי.
"אז בואו ניכנס," אמר קואיצ'י.
הם נכנסו.
"אההההה!!!!!!!!!!!" צרח יאמאדה.
"מה קרה?" שאל יאבו קוטה.
"האקרובט הזה כמעט נפל עליי!" צווח יאמאדה.
"זה לא סתם אקרובט!" אמר אוקדה. "זה הבלונדיני!"
"איזה בלונדיני?" שאל יאמאפי. "יש יותר מדיי כאלה."
"ציקאדה," אמר האשימוטו.
"אה," הנהנו כולם. ואז...
"האשימוטו?! מתי הגעת לכאן?" נדהמו כולם.
"לפני כמה ימים," הסביר האשימוטו. "עם שאר אבס"ז, הם שם למעלה."
הם הרימו את מבטם וראו ארבעה אקרובטים מקפצצים להם בין נדנדות בגובה שערורייתי, עושים סלטות מושלמות.
"הנפילה הייתה בכאילו," אמר ציקאדה אחרי שנחת לידם. "בשביל להפחיד את הקהל."
"ואת יאמאדה," הוסיף דאיקי.
"אני קהל!" מחה יאמאדה.
"טוב, הלכנו," אמר יארה. "את הפעלולים של ציקאדה כבר ראינו מספיק פעמים בחיים שלנו."
"אני בא איתכם!" קרא האשימוטו. "משעמם לי!"
"גם אני בא!" אמר פומיטו.
"כל השאר, לבית החולים," הנחה אותם פוג'יגאיה.
"למה בית חולים?!" נחרד טוטסקה.
"כל הג'וניזים חסרי התועלת הולכים לשם," הסביר נינו.
"אה, טוב," נרגע טוטסקה. "אנחנו כבר הולכים."
"אבל לאן אנחנו נלך?" שאל פומיטו.
"לאן, באמת?" שאל דמוקין.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"לשם!" נזעק ריו ופקח את עיניו.
מוריטה צווח.
"מה אתה חושב לעצמך, קם לתחייה פתאום?!" הוא צרח על ריו.
"מה זאת אומרת, לשם?" שאל הריידא.
ואז ריו התחיל לדקלם בקול עמוק ומונוטוני.
"לשם הלכה כל הקבוצה, כדי למצוא להם מוצא.
אל כנפיים יודעי הסוד, אשר שולטים הם ביסוד.
כי הזמן הוא כמו קפה, הוא זורם וגם יפה.
ושם תמצא התשובה, אם תקדיש קצת מחשבה."
"מעניין," אמר סאקאמוטו. "אני חושב שצריך להגיד את זה ליארה."
"בהחלט," הסכים הריידא.
"מוריטה," ציווה סאקאמוטו. "לך תתפוס את נאגאנו."
מוריטה חזר כעבור רגע מתנשף וחבול ונאגאנו בעקבותיו.
הריידא מסר לנאגאנו את הנבואה של ריו. נאגאנו הביט בה בקצרה, תחב אותה לכיס שלו ונסע לדרכו.

"אייאמה-סאמה, אתה כזה מצחיק!" שמע נאגאנו את ריוהיי בזמן שהוא נכנס לחנות המלאה מלמלה ותחרה בכל צבעי הקשת.
"אתם יודעים, כשהייתי בתיכון-" פתח אייאמה, אבל אז נאגאנו קטע אותו.
"תקשיבו איזה קטע," פתח נאגאנו. "דרסתי את ריו מקודם-"
"יופי!" צהל נינו.
"ואז הוא הפך למגדת עתידות," המשיך נאגאנו. "והוא אמר שהוא יודע איך נוכל לחזור לזמן שלנו!"
"איך? איך?!" שאל יארה.
"יש לי כאן נבואה," אמר נאגאנו ושלף אותה מכיסו.
איקוטה טומה, שהיה הכי קרוב לנאגאנו, לקח את הנבואה והקריא אותה בקול.
"אז יש לנו כאן פתיחה, סיום, ועיקר הנבואה באמצע," הסביר יאמאפי בטון מלומד.
"איך אתה יודע?" שאל האשימוטו בפליאה.
"למדתי ספרות באוניברסיטה," אמר יאמאפי בגאווה.
"לא למדת שיווק?" שאל נג'י.
"אה, כן," אמר יאמאפי במבוכה והשתתק.
"הוא צודק, בכל מקרה," אמר קימורה טאקויה. "החלק העיקרי הוא שיש כנפיים ששולטים בזמן שקשורים איכשהו לקפה."
"מה הקשר בין כנפיים לקפה?" שאל דמוקין בתמיהה.
"מה הקשר בין עורב לשולחן כתיבה?" שאל אייאמה בהתחכמות וכולם השתיקו אותו.
הבלונדיני התפרץ לחנות.
"חבר'ה, טסובאסה וטסויושי יושבים בבית קפה בהוקאיידו," הוא ילל. "בזמן שכולנו עבדנו כמעט למוות, הם ישבו ושתו תה!!"
"שקט, הבלונדיני," השתיק אותו קואיצ'י. "אנחנו מנסים למצוא מה הקשר בין כנפיים לקפה."
"רגע, רגע," אמר יארה שהבין משהו פתאום. "טסובאסה זה כנפיים, לא?"
"אכן," אישר שו.
"והוא יושב בבית קפה, נכון?" המשיך יארה.
"זה מה שאמרתי לכם!" ילל הבלונדיני.
"אז זו התשובה!" קרא יארה. "טסובאסה שנמצא בבית קפה בהוקאיידו יודע איך לחזור הביתה!"
והם שעטו לשדה התעופה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"אתה יודע, טסובאסה," שח לו טסויושי. "אני מתגעגע קצת לקואיצ'י."
"אז בוא נלך למצוא אותו," הציע טסובאסה בתקווה.
"נה, אין צורך," פטר אותו טסויושי ושתה את שארית התה. "הוא כבר כאן."
"כאן?" נדהם טסובאסה שחשב שטסויושי נהיה מטושטש מעודף תה. "איפה?"
"שם," אמר טסויושי והצביע.
ואכן שם, מרוח על חלון הראווה של בית הקפה הקטן, היה קואיצ'י.
ולא רק הוא.
נג'י הצטרף אליו על החלון, ואחריו דמוקין, ריוהיי, אייבה ויאמאפי.
יארה הצטרף לחבורה מתנשף, אבל במקום להימרח על החלון הוא פתח את הדלת.
"טסובאסה!!!!!" הוא שאג.
"היי!" נופף טסובאסה. "וביי!"
ואז הוא נס על נפשו.
יארה דלק בעקבותיו, אבל בגלל שבית הקפה היה קטנטן, הם סתם רצו במעגלים מסביב לשולחנו של טסויושי הצוחק.
"מספיק עם זה, טסובאסה-קון," אמר טסויושי. "זה לא יהרוג אותך לעצור."
"ואני דווקא חושב שכן," התנשף טסובאסה.
נג'י נעמד בנתיב הבריחה של טסובאסה (הוא חמד את העוגיות של טסויושי), וטסובאסה התנגש בו ועף על יארה.
לפני שטסובאסה הצליח לברוח בשנית, יארה ריתק אותו לרצפה.
"אולי תהיה חנינה?" התחנן טסובאסה. "הקלה בעונש? שנות שירות ציבורי?"
"מה דעתך על תשובות לשאלות שלי?" הציע יארה.
"בהחלט," הנהן טסובאסה עד שראשו כמעט נפל. "תרצה גם תה?"
"או, כן, בבקשה," אמר טסויושי.
"איך הגענו לכאן?" שאל יארה.
"במטוס," ענה סובארו.
"לא להוקאיידו!" קרא יארה בתסכול. "התכוונתי לעתיד!"
"בוא נשב," הציע טסובאסה. "ואני אספר לך הכל."
"אחרי שכולם התיישבו בנוח וקיבלו ספלי תה שנקנו בכספו של טסובאסה, התחיל טסובאסה את סיפורו.
"הכל התחיל בסוף שנת 2014," הוא התחיל.
"מה פתאום 2014?" קטע אותו נינו. "אנחנו רוצים לדעת מה קרה ב-2013!"
"חוץ מזה," ציין האשימוטו. "באנו מ-2013, איך אתה יודע מה קרה ב-2014?"
"איך אתם כאן?" שאל טסובאסה ברוגז. "אני נוסע בזמן, והכל התחיל ב-2014."
"בכל מקרה," התחיל טסובאסה שוב. "הכל התחיל ב-2014, כאשר חליתי קשות."
"הי!" קרא אינוהארה בחלחלה.
"התנדנדתי בין חיים למוות, איבדתי את כושר השמיעה שלי, וחברי לא באו כלל לבקר אותי," אמר טסובאסה והוסיף, "ג'וני מת ב-2013, ולכן כל הג'וניזים היו עסוקים בלנסות למצוא פרנסה חדשה."
"זה לא תירוץ!" קרא איקוטה טומה.
"ואז...!" המשיך טסובאסה. "מתתי."
"לא!" יבב ריוהיי. "למה?!"
"לא באמת מתתי," הסביר לו טסובאסה. "אבל מצאתי את עצמי בגן עדן, אז חשבתי שמתתי. הגעתי לעתיד. ריפאו אותי. השיבו לי את מאור אוזניי, וכך שבתי לחיים."
"מאור אוזנייך?" שאל יארה בגבות מורמות.
"אל תיתפס לקטנות," פטר אותו טסובאסה והמשיך את סיפורו. "החלטתי שעליי לחזור לזמן שבו הגלתם את טאקי, כדי להציל את החברה שלנו, ג'וניז בידוריישן."
"איך זה יעזור?" שאל טסויושי.
"אם תראו שהעתיד ללא טאקי יהיה כזה," הסביר טסובאסה. "האם בכל זאת תגרשו אותו? אני חושב שלא."
"ואתה צודק!" קרא קואיצ'י. "בואו נחזור להווה ונחזיר את טאקי, היורש החוקי של מיסטר ג'וני!"
כל הג'וניז הריעו.
טסובאסה אסף את הג'וניזים שבבית הקפה ואת הג'וניזים שבבית החולים (שינגו קם לתחיה בדרך פלא), ואת נאגאנו שתמיד מסתובב פה ושם, ובהבזק אדיר של אור ורוד ומנצנץ, הם חזרו הביתה.
יארה פקח את עיניו וראה את התקרה של החדרון בו התאמן עם קואיצ'י לאנדלס שוק.
"מהר!" קרא אותו קואיצ'י מדובר. " חייבים לעצור את קוקי וג'ין!"
יארה קפץ על רגליו ושעט בעקבות קואיצ'י במורד המדרגות.
ג'וניזים זרמו מכל רחבי הבניין, ממהרים לכיוון אולם הכניסה כדי לעצור את הזוועה שעמדה להתרחש.
או שהתרחשה כבר.
אולם הכניסה היה מלא בזבל וזוהמה. על הקיר היה מקטע נקי בצורת טאקי.
"אוי, לא!" קרא ריוהיי. "איחרנו את המועד!"
"מה?" תהה אונו. "זה היה במבטא קאנסאי?"
"לא," הסביר לו נינו בסבלנות "זה פשוט היה יותר מדיי חכם למח האומלל שלך. הוא התכוון שאיחרנו וטאקי כבר ברח."
"אז מה נעשה?" שאל יוטו ודמעות בעיניו.
"אנחנו לא נוותר!" קרא יארה בלהט. "אנחנו מסוגלים לשנות את העתיד! אם רק נאמין, הכל אפשרי!"
כל הג'וניזים הריעו.
"בואו נלך למצוא את טאקי!" קרא טסובאסה ויצא מהבניין בריצה.
כל הג'וניזים שעטו אחריו.
"חכו לי," התנשף טסויושי שהשתרך במאסף.
"רגע!" צעק יארה ועצר בחריקת רגליים.
"מה?" שאל קימורה.
"לאן אנחנו הולכים?"  שאל יארה.
רק הדממה ענתה לו.
מרחוק הוא שמע קול של דהרת סוס וצווחה בקול גבוה.
קואיצ'י עצר את הסוס הלבן שלו מול האף של יארה, וטסויושי החליק ממנו בפרצוף לבן.
"אני יודע לאן ללכת," אמר קואיצ'י בקול עמוק ומסתורי.
"באמת?" שאל אינוהארה הנרגש.
"ברור שלא," אמר קואיצ'י. "סתם רציתי להגיד את זה."
יארה חבט במצחו בתסכול.
"לא כדאי שדבר ראשון נבדוק בבית שלו?" שאל טסובאסה.
"זה רעיון טוב," אמר יאבו קוטה.
הם עלו על הרכבת (כן, גם הסוס של קואיצ'י) והם נסעו לשינג'וקו.
הם דפקו על הדלת של הבית של טאקי.
טאקי פתח את הדלת, לבוש בחלוק אמבטיה ורוד, עייף למראה.
"טאקי!" קראו כולם במקהלה. "בבקשה תחזור לג'וניז!"
טאקי טרק להם את הדלת בפרצוף.
"אל דאגה," אמר נג'י. "טאקי תמיד משאיר חלון פתוח. בואו."
"אתה רוצה שאנחנו נפרוץ לו הביתה?" שאל הריידא בתדהמה.
"כן," השיב נג'י בלי היסוס.
"בסדר, בוא נלך," אמר הריידא ועקב אחרי נג'י אל אחורי הבית.
שם הם מצאו חלון בגודל של קרון רכבת פתוח לרווחה.
"רואים?" אמר נג'י בפרצוף זחוח. "אמרתי לכם."
"רגע!" קרא הריידה. "יש כאן אזעקה!"
הוא שלף מכיסו ערכת פריצה ועבד על שולי החלון בזמן שנג'י מלמל "באמת לא הבנתי למה היה כל כך הרבה רעש כשנכנסתי דרך החלון שלו בארבע הפעמים הקודמות..."
נשמע קליק קטן והריידא פינה את הדרך בקריאת "וואלה!" קטן.
טסובאסה נכנס ראשון.
"הנה טאקי!" צווח מוריטה גו.
כולם רצו לכיוונו ומצאו את טאקי מרוח במיטה שלו.
"בבקשה, טאקי," אמר יארה. "בבקשה תחזור. אנחנו זקוקים לך."
"אף אחד כבר לא זקוק לי יותר," אמר טאקי בקול עגמומי. "ג'וני נישל אותי מהירושה."
כל הג'וניז שאפו אוויר בחדות.
"הוא לא!" קרא סאקאמוטו בפרצוף מזועזע.
"הוא כן," נאנח טאקי.
"אני אדבר איתו," אמר סאקאמוטו ויצא מהחדר בנחישות ונאגאנו בעקבותיו.
"באמת, טאקי, אנחנו לא יכולים בלעדיך!" אמר פומה.
"אז תוכיחו את זה," אמר טאקי ובעיניו זיק מרושע.
"איך?" שאל אייבה.
"תעלו כאן הצגה המהללת אותי, על קורות חיי וסבלי וכמה אתם לא מסוגלים לשרוד בלעדיי," אמר טאקי.
"יופי!" קרא נישיקיאורי שצץ משום מקום. כמה הייסייג'אמפים צווחו. "זה הרי חלום חיי! אז ככה..."
כל הג'וניז נעמדו במעגל עידוד ונישיקיאורי התחיל להסביר תפקידים ושורות.
"זה המון שורות לזכור!" מחה קאמה, שנבחר לשחק את טאקי.
"הייתי אומר שאתה יכול ושאני מאמין בך," אמר נאקאי. "אבל אני לא."
וכך, בהתראה של רגע, הם העלו את המחזמר "טאקיזאווה אנבוג'ו".
צ'ינן שיחק את טאקי בילדותו בהיותו ילד קטן ועני, שג'וני מצא אותו ברחוב ורומם אותו מהאשפתות. קאמה המשיך משם ושיחק את טאקי כתור עלם צעיר, שמצליח בכל דבר שרק עשה. סובארו שיחק את עצמו, כתור חברו הטוב ביותר של טאקי שתמיד קינא בו בסתר ובסוף הם רבו ולא דיברו עוד מאז. טסובאסה שיחק גם הוא את עצמו, כתור נער זנוח ומכוער, שנבחר ע"י טאקי להיות שותפו בצמד "טאקי וטסובאסה".
וכך חייו של טאקי התגלגלו לנגד עיניו, והוא צחק ובכה בקטעים הנכונים. אך ההצגה כבר קרבה לסיומה והיה חסר להם שחקן. הם תכננו שסאקאמוטו ישחק את ג'וני, ויפציר בטאקי לחזור לג'וניז, אך סאקאמוטו עוד לא חזר מהמשימה שלו.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
נאגאנו עצר את מכוניתו ה"שאולה" בחריקת בלמים וסאקאמוטו נחלץ ממנה והקיא.
"קדימה!" זירז אותו נאגאנו. "אין לנו זמן!"
סאקאמוטו קם ורץ בעקבות נאגאנו למשרדו של ג'וני. הוא פתח את הדלת בתנופה ואמר לג'וני ללא שהיות: "אתה חייב להחזיר את טאקי לג'וניז!"
"בסדר, סאקאמוטו-סאמה," אמר ג'וני בהתרפסות. "כל מה שרק תרצה."
סאקאמוטו ונאגאנו שעטו מהחדר.
"מהר, למכונית!" קרא נאגאנו.
"אין סיכוי שאני נוסע שוב במכונית שאתה נוהג בה," רטן סאקאמוטו מתחת לשפם. "אנחנו ניסע ברכבת."
וכך הם היטרטרו להם ברכבת.
"תראה, סאקאמוטו!" קרא נאגאנו. "מוכרים כאן בנטו! תקנה לי!"
"בסדר, בסדר," אמר סאקאמוטו בחיוך וירד מהרכבת לתחנה כדי לקנות בנטו. והרכבת המשיכה בלעדיו.
"יש לי דז'ה-וו," רטן סאקאמוטו ורץ אחרי הרכבת.
נאגאנו פתח בכח את דלת הקרון והושיט לסאקאמוטו יד. סאקאמוטו האיץ ותפס בידו של נאגאנו, שמשך אותו לתוך הרכבת.
סאקאמוטו התנשף על רצפת הקרון בזמן שנאגאנו חיטט בשקיות שסאקאמוטו הביא איתו.
"לא קנית תה," אמר נאגאנו בנימה מאשימה.
"הו, באמת?" אמר סאקאמוטו בכעס. "לא ממש היה לי זמן."
"נוותר לך הפעם," אמר נאגאנו בחיוך.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"למה, הו, למה?" ילל קאמה וירד על ברכיו. "מדוע זהו גורלי?"
"למה, למה?" הוסיף ריוהיי הד.
"כך נקבע!" קרא אואדה ששיחק את קוקי. "אין טעם לשאול, עליך לקבל כל דבר בהבנה!"
"בהבנה!" החרה החזיק אחריו ריוהיי, שהיה אחראי על ההדים.
"לא!" שאג סאקאמוטו שבדיוק נכנס בדלת. "לא כך נקבע, זה לא הגורל, תמיד אפשר את העתיד לשנות, אם תנסה בכל כוחך!"
"גמבטה, גמבטה," לחשש ריוהיי.
כולם מחאו כפיים, האור נכבה וירד המסך.
סאקאמוטו ניגש לטאקי וטפח על כתפו.
"ג'וני ביקש שתחזור, אנחנו לא יכולים בלעדיך," אמר סאקאמוטו.
"טוב," אמר טאקי ודמעות בעיניו.
הם חזרו לג'וניז וחיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.

  • 1
קראתי את החלק הזה שוב, ואני חושבת שצריך להיות רווח של שורה בין "חמוסים כמובן" ל"תסתכל עליו", וגם בין "הריידה מסר לנאגאנואת הבואה של ריו" ל"איימה סאן אתה כזה מצחיק"!
(:

תוקן 3:

Edited at 2015-10-13 09:24 am (UTC)

  • 1
?

Log in