ג'ון מאטסומוטו והחלום הקסום - פרק 14
I have a pain in my sawdust
oru_desu

פרק 14-תקווה חדשה

"אנחנו חיים!" צהל אייבה וקולו מילא את המנהרה.

"בחיים לא אשכח את זה, חבר," אמר שו למאטסוג'ון. "הצלת אותי." ואז קרה מקרה נדיר:

שו חיבק את מאטסוג'ון.

"אני צריך להודות לכם," אמר מאטסוג'ון. "אם לא הייתם מגיעים בזמן..."

"אני לא רוצה להרוס את השמחה," אמר נינו. "אבל מה אנחנו עושים עם הדבר הזה?"

הוא הצביע על יאמאפי הקשור, שריחף לצידם במנהרה.

"אולי נשאיר אותו כאן?" הציע מאטסוג'ון, רק כדי לראות את עיניו של יאמאפי נפערות

בחרדה.

"הוא יסבול יותר כשהמנהל יטפל בו," אמר שו בערמומיות.

למאטסוג'ון היה נדמה שראה את יאמאפי נושם בהקלה.

"אז לא כדאי שנשחרר אותו?" שאל אייבה.

"תנו לו לסבול עוד קצת," ענה מאטסוג'ון. הוא לא התכוון להניח ליאמאפי להתהלך שוב

ביהירות בזמן הקרוב.

"תגידו," אמר לפתע בזמן שהתקדמו אל קצה המנהרה. "איך ידעתם שאני כאן?"

"ראיתי את הפתק שקיבלת מגאקט," ענה נינו וקרץ. "אתה צריך לעשות יותר סדר בדברים

שלך."

"תראו מי שמדבר," ענה לו מאטסוג'ון. הוא הרגיש נפלא לחזור ולדבר איתם כרגיל.

הם הגיעו אל החדר הראשון.

"תגידו," אמר שו. "אמרתי לכם פעם שאני שונא נחשים?"

"לא היה לנו שמץ של מושג," גיחך מאטסוג'ון.

נשל הנחש המרקיב היה מונח מולם. הם הקפידו לנשום מהפה בזמן שעקפו אותו והגיעו אל

התעלה, המובילה למעלה אל מחוץ לחדר הסודות.

"אז איך אנחנו עולים?" שאל מאטסוג'ון. "תגידו לי שחשבתם על זה מראש."

"אה..."

"לא חשבתי על זה..."

"בעצם..."

"הייתי בטוח שלשו יהיה רעיון," אמר אונו במשיכת כתפיים.

"אני?" אמר שו. "שכחתי מזה לגמרי."

"מה עושים?" שאל אייבה בדאגה.

"היי!!!" נשמעה קריאה מלמעלה.

אראשי קפצו בהפתעה והרימו את ראשיהם. התעלה הייתה חשוכה והם לא יכלו לראות

דבר.

"היי!!!" ענו אראשי.

"שומעים אותי?!" שאל קול מוכר מלמעלה.

"שומעים אותך!!!" ענו אראשי במקהלה.

מישהו שלשל חבל ארוך אליהם מלמעלה.

מאטסוג'ון, שו, אונו, אייבה ונינו אחזו בחבל, כל אחד בתורו, והתחילו לטפס.

בסופו של דבר הם הגיעו לסוף התעלה, ואז עלו בזה אחר זה לרצפה מוצקה. מאטסוג'ון

נאנח בהקלה והרים את ראשו כדי לראות מי הציל אותם.

מאטסומוטו, נאקאי ו – מאטסוג'ון התקשה להאמין למראה עיניו – קאמה.

"ג'ון!" קראה מאטסומוטו בשמחה וחיבקה את אחיה הקטן.

"אתם בסדר?" שאל נאקאי. "נפצעתם?" הוא ניגש אל שו.

"אני בסדר," אמר שו. "תבדוק את האחרים."

"יש לכם מזל," אמרה מאטסומוטו. "קאמה הזעיק אותי בזמן. אילולא הוא, איש לא היה

מבחין שאתם נעדרים עד ביום שלמחרת. ואז אולי כבר היה מאוחר מדי."

"איך ידעת שאנחנו כאן?" שאל מאטסוג'ון את קאמה.

כתשובה, קאמה שלף מכיסו את הפתק שגאקט שלח לו והוסיף: "אתה צריך לעשות יותר

סדר בדברים שלך."

"קורע מצחוק," ענה מאטסוג'ון בקרירות. ואז הוסיף: "אבל תודה. אני באמת מעריך את זה."

"זה בסדר," ענה קאמה בביטול. "גם אתה היית עושה את זה עבורי."

שניהם שתקו לרגע ואז התפוצצו מצחוק.

"שני מוזרים," אמר נינו ונד בראשו.

"מה קרה שם למטה?" שאל נאקאי. "לפני כמה דקות שמענו פיצוץ אדיר. כאילו משהו עצום

התמוטט מתחת לרגלינו."

"זה סיפור ארוך יותר מבסיליסק," אמר שו.

"ממש ארוך," אמר אונו.

"לא כדאי לכם לשמוע אותו," הוסיף אייבה.

"נאקאי, אל תחקור אותם עכשיו," אמרה מאטסומוטו. "הילדים עייפים."

"אני לא ילד!" אמר מאטסוג'ון שכבר הפסיק לצחוק.

"מה שתגיד. בשבילי אתה תמיד תהיה אחי הקטן."

"טוב," ויתר נאקאי. "אז אולי לפחות תסבירו למה יאמאפי מרחף באוויר וקשור בחבלים?"

"אה, הוא!" נזכר מאטסוג'ון. "דיפינדו!" החבלים שקשרו את יאמאפי נחתכו והתנתקו ממנו.

כעבור רגע הוא צנח על הרצפה. נאקאי מיהר לבדוק שהוא לא פצוע.

"אהמ..." אמר קול, וכולם הפנו את ראשם אל הדלת של חדר השירותים.

ג'וני עמד בפתח. "אפשר את מאטסומוטו ג'ון לשיחה קצרה?" שאל והחווה בראשו אל

המסדרון. מאטסוג'ון הביט באחרים.

"לך," אמר נינו ולחש: "אנחנו נטפל בו." הוא החווה בראשו אל יאמאפי.

מאטסוג'ון התנתק מהקבוצה ופנה אל ג'וני.

***

"ידעת על הנבואה?" שאל מאטסוג'ון. "אז בגלל זה אמרת לי לא להיכנס לצרות ביום שבו

ג'ורי הותקף?"

"זה נכון," ענה ג'וני. "בטחונכם, אראשי, חשוב לי מאוד." אמר וגם הוסיף, בינו לבין עצמו,

"ואתם מכניסים לי גם הרבה כסף."

הוא ישב מול מאטסוג'ון במשרדו. ביניהם היה שולחן, שעליו ג'וני הניח את ידיו ושילב את

אצבעותיו.

"למה לא סיפרת לי? אולי כל זה לא היה קורה," אמר מאטסוג'ון.

"הייתה לי סיבה. תגיד לי, מה גאקט אמר לך על הנבואה?"

"הוא אמר שכשאחד מיורשי סלית'רין ישתה את דמו של השני, הוא יזכה בחיי נצח," אמר

מאטסוג'ון וקימט את מצחו בניסיון להיזכר. "זה העיקר, אני חושב."

ג'וני הנהן. "זה נכון. אבל הוא שינה חלק מהפרטים."

מאטסוג'ון נראה מופתע. ג'וני חייך.

"הוא אמר שכאשר אחד מהם ישתה את דמו של השני, הוא יחיה לנצח. אבל הנבואה אמרה

אם, לא כאשר."

"מה זאת אומרת?" תהה מאטסוג'ון.

"זאת אומרת שגאקט היה משוכנע ובטוח בעצמו. הוא חשב שהנבואה אמרה שיום אחד זה

יקרה. אבל היא רק אמרה מה עלול לקרות."

"זה לא משנה הרבה," ענה מאטסוג'ון.

"להפך. זה משנה מאוד. בזכות ה-'אם' הקטנה הזו, אתה יושב כאן מולי."

"אם אתה אומר." מאטסוג'ון משך בכתפיו.

"מאטסומוטו ג'ון," אמר ג'וני. "אם הייתי יודע שמצפה לך רק המוות, הייתי מכין אותך מראש.

אבל ידעתי כי יש סיכויים שמזימתו של היורש השני לא תצליח, ולכן לא רציתי להטריד את

מנוחתך. ומלבד זאת, חששתי שאתה תהיה היורש ששותה את דמו של קרובו."

"אז לכן לא סיפרת לי על הנבואה," הבין מאטסוג'ון. "אני לא מאמין שאני רחוק משפחה של

היצור הזה..."

"כל היפנים הם קרובי משפחה," ענה ג'וני בפשטות. "אם כי, לא ידעתי מיהו היורש השני. אני

מופתע מכך בעצמי."

"ברור. אני וגאקט לגמרי שונים. אבל איך ידעת שאני היורש של סלית'רין?"

"לא ידעתי," אמר ג'וני. "המצנפת אמרה לי."

"המצנפת?"

"כן. הרגשתי צורך לחבוש אותה ביום שבו הצטרפת להוגוורטס. באותו לילה, לאחר טקס

המיון והסעודה, השבתי אותה לכאן. ואז היא קראה לי. חבשתי אותה, והיא סיפרה לי עליך

ועל הנבואה. כשחבשת אותה מוקדם יותר באותו ערב, היא קראה את עברך."

מאטסוג'ון בהה בו. "אוקיי, נצא מנקודת הנחה שמה שאמרת עכשיו לא הגיוני לחלוטין.

כלומר, בלי להעליב..." מיהר לתקן את עצמו.

"לא נעלבתי."

"אבל יש רק דבר אחד, פרופסור."

"המנהל ג'וני, זה מספיק."

"אחותי היא גם יורשת לבית סלית'רין. איך אני יכול לדעת שהנבואה לא דיברה עליה?"

"בנבואה נאמר שאת שני היורשים תכיר כל יפן," הזכיר לו ג'וני. "זו הסיבה. לא כולם

מכירים את אחותך, אפילו לא בשמה. למרות שהם יודעים שיש לך אחות."

"אני מוכרח לציין," אמר מאטסוג'ון. "היא המורה הכי טובה כאן."

"אני שמח לשמוע," אמר ג'וני, בלי לקלוט את כוונתו המלאה של מאטסוג'ון. "וכעת, כדאי

שנלך לסעוד באולם הגדול. אני מעוניין לסיים את השנה בצורה חגיגית."

"המנהל!" נשמעה קריאה ונאקאי התפרץ למשרד.

"מה העניין?" שאל ג'וני.

"חקרתי על נשיכות ערפדים כמו שאמרת לי. מסתבר שאם עוברת שנה שלימה מאז

הנשיכה, הן מזדהמות והורגות את הננשך. אבל מצאתי סם נגד שמרפא הכול."

"אם כך, מה הבעיה?" שאל ג'וני. "אלו חדשות מצוינות."

"הבעיה היא, שחסר לי המרכיב האחרון בשיקוי," נאקאי נראה מודאג.

"מה?" שאל ג'וני. "תגיד לי, ואברר היכן אפשר לקנות אותו."

"הוא לא נמכר בשום מקום, המנהל. זו בדיוק הבעיה. אני זקוק, עד כמה שזה נשמע הזוי,

לתרסיס דוחה צבים. מסתבר שיש בו חומרים המזיקים לצבים אך בריאים לבני אדם.

ואי אפשר להשיג אותו בשום מקום!"

מאטסוג'ון מיהר לשלוף מכיסו את התרסיס. "הנה," אמר. "אתה יכול לקבל את זה."

נאקאי חטף את התרסיס מידו, קרא את הכתוב ועיניו זרחו מאושר. "תרסיס דוחה צבים!"

קרא. "האמיתי! לא סתם זבל מזויף שנמכר בסמטת נוקטורן!"

הוא נתן הנהון של תודה לכיוונו של מאטסוג'ון ויצא מהמשרד.

"איך השגת אחד כזה?" חקר אותו ג'וני.

"אהמ..." היסס מאטסוג'ון. אם יספר לו על חדר הנחיצות, הוא יצטרך לספר לו למה הגיע

לשם מלכתחילה.

"נו, טוב. לא אכריח אותך לספר," ויתר ג'וני. "ועכשיו, אם תסלח לי-"

ג'וני נעמד, ומאטסוג'ון מיהר לקום גם (הוא לא ידע מה ג'וני יעשה לו אם ישב בזמן שג'וני

עומד) ושניהם יצאו מהמשרד.

***

"איזו הקלה לראות אותך שוב," אמר נינו. "בקושי הספקתי לחשוב 'איזה יופי, גאקט לא הרג

את מאטסוג'ון' ואז ג'וני מגיע ואני חושב שהוא רוצה להרוג אותך."

"אני לא הולך למות בזמן הקרוב," אמר מאטסוג'ון. "ככה החלטתי."

"החלטה יפה," ענה שו. "ואני החלטתי שלא להביט בתוצאות המבחנים שלכם. כדי שלא

תובכו."

"גם אני לא מביט בתוצאות המבחנים שלי," ענה אייבה. "אני לא רוצה להביך את עצמי."

אונו הושיט שקית של סוכריות ברטי בוטס בכל הטעמים אל מאטסוג'ון. "אני חייב לך, זוכר?"

"מאיפה השגת אותה?" שאל מאטסוג'ון ולקח את השקית הקטנה. הוא התכוון לשמור את

הסוכריות כדי שיאכל אותן ברכבת האקספרס ביחד עם כולם.

"נינו קנה," ענה אונו.

"לפני שבוע," אמר נינו.

"שכחתי לתת לך," אמר אונו.

"כל כך מפתיע," אמר נינו.

"זה רק אני או שכולם מסתכלים עלינו?" שאל שו.

מאטסוג'ון סובב את ראשו, ובכל מקום שהביט החזירו לו מבט זוגות עיניים סקרניות שמיהרו

להסיט את מבטם.

"נראה שאנחנו מפורסמים," אמר שו.

"נצטרך להתרגל לזה," חייך מאטסוג'ון. "החדשות מתפשטות פה ממש מהר."

"הולכים לחקור אותנו," אמר אייבה.

"נספר להם שמאטסוג'ון הלך מתוך שינה ונפל אל חדר הסודות," הציע שו.

"היי!" נהם מאטסוג'ון.

"דרך אגב," אמר אייבה. "סובארו סיפר לי שיאמאפי בעונש. אני לא ממש זוכר מה הוא אמר,

אבל נדמה לי שזה היה משהו על ניקוי איברים פנימיים של צפרדעים ודליים."

"באמת? אז הוא לא יזכה להיות בטקס הסיום," אמר מאטסוג'ון בחיוך מרושע. "מגיע לו."

"תראו!" קרא נינו לפתע. "אלה בחורינה ומאסודה!"

"והינה!" אמר אונו.

"ופוג'יגאיה!" אמר שו.

"וג'ורי!" אמר מאטסוג'ון.

כל התלמידים שהותקפו על ידי שיניו האכזריות של גאקט צעדו זה אחרי זה אל תוך האולם

הגדול, מחייכים ומנופפים. הם נראו בריאים ושלמים. מאטסוג'ון ראה את קוקי רץ אל אחיו

הקטן ומחבק אותו. למרות שלא הראה זאת כלפי חוץ, המראה עורר בו שמחה.

נשמעה מחיאת כף רמה ותשומת ליבם של כל הנוכחים הופנתה אל שולחן המורים.

"אני שמח לסיים את השנה!" הכריז ג'וני. "ולספר לכם על ניקוד כל הבתים."

כל האולם השתתק. אחרוני התלמידים מיהרו להתיישב במקומם.

"במקום הרביעי – האפלפאף, עם 369 נקודות! סלית'רין – עם 387 נקודות! במקום השני –

רייבנקלו, עם 405 נקודות, ובמקום הראשון – גריפינדור, עם 446 נקודות!"

מחיאות כפיים רמות הגיעו מהשולחן של גריפינדור. הם הריעו בניצחון.

"אבל," אמר ג'וני. "ישנן גם נקודות של הרגע האחרון. 50 נקודות, לאונו

סאטושי, על אומץ לב רב!"

גריפינדור הריעו שנית. כמה תלמידים טפחו על כתפו של אונו.

"50 נקודות לאייבה מאסאקי, על גילוי נאמנות וחברות!"

האפלאף מחאו כפיים. אייבה החליף 'כיפים' עם כמה מהם.

"50 נקודות לסאקוראי שו, על חוכמה ותושיה מרובות!"

רייבנקלו מחאו כפיים והריעו לשו, שהרכין את ראשו בענווה.

"50 נקודות לנינומיה קאזונארי, על גילוי נחישות ותעוזה!"

סלית'רין השמיעו קריאות אושר.

"ועוד 60 נקודות למאטסומוטו ג'ון, על שהתמודד לבדו מול מה שחמישים וחמישה קוסמים

מוכשרים ביותר לא הצליחו להתמודד. מה שאומר, שאנו מסיימים את השנה עם 419 נקודות

להאפלפאף, 455 נקודות לרייבנקלו, 496 נקודות לגריפינדור ובמקום הראשון: סלית'רין, עם

497 נקודות!"

דגלים ירוקים וכסופים עם סמל הנחש נתלו מהתקרה.

סלית'רין פרצו בתשואות. הם קמו ממקומותיהם וחיבקו, לחצו יד והרימו את מאטסוג'ון.

"ובנוסף," הכריז ג'וני, "אני מעניק למאטסומוטו ג'ון את הטבעת של הערפד המסוכן ביותר

בכל יפן, כאות הוקרה על גבורתו!" טאקי לקח את הטבעת מידו של ג'וני וניגש כדי להביא

אותה למאטסוג'ון. מאטסוג'ון לקח את הטבעת ובחן אותה מקרוב. היא הייתה כסופה,

ואבן איזמרגד הייתה משובצת עליה. האבן עוצבה בצורת גולגולת עם נחש שיוצא מפיה.

מאטסוג'ון חייך חיוך רחב. הוא אהב טבעות כאלו.

תשואותיהם של הסלית'רינים גברו, וכשמאטסוג'ון הרים את ראשו הוא ראה את אחותו

מחייכת אליו חיוך מלא גאווה.

רק אחד נשאר יושב בשולחן של סלית'רין, דומם ועצוב.

"המנהל!" הרים מאטסוג'ון את קולו כשהסלית'רינים הורידו אותו לבסוף. "לא שכחת מישהו?

מישהו שאילולא הוא, כל אראשי כולל אני לא היינו יושבים כאן?"

"כמובן!" חייך ג'וני. "50 נקודות נוספות לסלית'רין, בזכות קאמנאשי קאזויה, על הצלת חיים

וחשיבה נכונה."

וקאמה, שלפני רגע היה עצוב ומאוכזב, חייך באושר את חיוכו המקסים, המתוק- (זה מספיק,

אביה! את רואה למה אני צריכה לכתוב את הסיפור?)

'עכשיו אנחנו שווים, אפשר לומר,' חשב מאטסוג'ון בשמחה.

הפעם האחרונה שבה מאטסוג'ון היה מאושר כל כך כמו הערב, הייתה כשג'וני הודיע לו

שהוא הולך להיות באראשי.

ומרוב אושר, מאטסוג'ון התעורר.


ג'ון מאטסומוטו והחלום הקסום - פרק 13
I have a pain in my sawdust
oru_desu

פרק 13-מלחמה גורלית

"ידעתי שתיפול במלכודת הזאת. אני תמיד יודע. התוכניות שלי מעולם לא כשלו."

"מה אתה עושה כאן?" שאל מאטסוג'ון, בלי להסתיר את הפחד, ההפתעה והתיעוב שבקולו.

האיש בגלימה השחורה היה גאקט.

"אני מניח שאתה כבר יודע," ענה גאקט בחיוך מרושע.

"אתה שלחת לי את הגלימה?" שאל מאטסוג'ון. "למה?"

"חשבתי שזה יעזור לך להגיע לכאן. תכננתי את זה מזמן. אבל אני רואה שהגעת לכאן בלי

להיעזר בה."

"אז אותך ראינו ביער האסור," אמר מאטסוג'ון בסלידה. "אתה שתית את דמו של חד הקרן."

"נכון," ענה גאקט בשלווה. שרביטו של מאטסוג'ון אחוז בין אצבעותיו. "ולא רק את דמו של

חד הקרן."

פיו של מאטסוג'ון נפער בבעתה. "זה היית אתה!" הוא אמר. "אתה תקפת את הינה,

פוג'יגאיה, בחורינה, מאסודה וג'ורי." 'ולא אני,' הוסיף במחשבותיו. זה ניחם אותו קצת.

"אתה צודק לגמרי," אמר גאקט. הקול השלו שלו התחיל למתוח את עצביו של מאטסוג'ון.

"למה עשית את זה?!"

"אתה תגלה בקרוב," ענה גאקט. "הרי כתבתי לך זאת בכתב. בידי נמצאות כל התשובות.

וכידוע, גאקט ממלא את הבטחותיו. אבל לפני כן, הרשה לי להציג בפניך מישהו, שאילולא

הוא, לא הייתי מצליח להוציא את תוכניתי לפועל."

"איזו תוכנית?" רצה מאטסוג'ון לשאול. אבל במקום זאת, שאל: "מי זה?"

ראשו הפסיק לפעול. הוא רק רצה תשובות, בלי להתייחס לעובדה שחייו בסכנה.

מישהו הגיח מאחוריי אחת מרגליו של הפסל העצום. מישהו שצעד ביהירות ונעמד לצידו של

גאקט.

"יאמאפי?!" שאל מאטסוג'ון בתדהמה. "למה? איך? מה אתה עושה כאן?!"

יאמאפי חייך. "זה סיפור ארוך."

"אני מניח שיש לנו זמן," סינן מאטסוג'ון מבין שיניו. גאקט צחק.

"כן, ספר לו, יאמאפי. מגיע לו לדעת."

"אני מניח," אמר יאמאפי. "אז ככה. כדי לחדור לטירה מבלי להיתפס, גאקט היה זקוק

למישהו מבפנים שיעזור לו. בלילה השני של הוגוורטס, קיבלתי מכתב בעילום שם שבו נאמר

שיש לי הזדמנות לעשות עסקה שתשתלם לי לכל חיי. מובן שחשדתי מיד, אבל החלטתי

לבוא בכל זאת, כי הנחתי שזו איזו מתיחה של מישהו מהג'וניז, ובמקרה הכי גרוע, אתנקם

בהם מאוחר יותר. ברגע שראיתי את גאקט, ידעתי שמדובר במקרה רציני, כי אחרת הוא לא

היה טורח כל כך לחדור לתוך הוגוורטס. גאקט אמר לי שהוא שלח דווקא לי את המכתב

משום שיש לו משימה לתת לי, משימה שבה אהיה טוב יותר מכל אחד אחר."

"תן לי לנחש. הסכמת," אמר מאטסוג'ון בסלידה.

"נכון, ובאמת השתלם לי. אתה יודע מה הייתה המשימה, מאטסוג'ון? לעזור לגאקט להגיע

אליך."

"אליי?" נדהם מאטסוג'ון. "למה?"

"את זה הוא יוכל לספר לך עוד מעט," חייך יאמאפי. "אתה לא רוצה לשמוע מה קרה אחר

כך? אחרי כמה זמן הבנתי שקוקי חולה בקביעות כל חודש. הבחנתי בכך אפילו עוד לפני

שהגענו להוגוורטס. ראיתי שהמנהל מגונן עליו, ושהוא נעדר לעיתים קרובות בירח מלא.

עשיתי אחת ועוד אחת – בדיוק כמוך – קוקי הוא אדם זאב.

ניצלתי את העובדה הזו כדי שתחשוד בו. גאקט היה זקוק לדם אנושי כדי להמשיך לשרוד,

משום שהוא כבר לא נחשב לערפד צעיר במיוחד. לכן, באותו הזמן שקוקי נעדר, דאגתי ליידע

את גאקט שהוא יכול לתקוף תלמידים. באותו היום, המשימה שלי אכן הצליחה. פוג'יגאיה

הותקף, ואתה חשדת בקוקי. וכך המשכתי כדי שגאקט יוכל לשתות דם וימשיך להתקיים.

אתה יודע, זה לא שהחיים של הקורבנות היו בסכנה. בסך הכל, הם איבדו את הכרתם."

"והם עדיין לא התעוררו!" נהם מאטסוג'ון. "למה ירדת לכזו דרגה, יאמאפי? קשה לי להאמין

שעשית את זה בשביל כסף."

"לא, לא עשיתי את זה בשביל כסף. הדבר שבו אזכה הערב עולה יותר ממיליארד אוניות,"

עיניו של יאמאפי נצצו מאושר.

"כל זה נכון," אמר גאקט בשביעות רצון. "חיכיתי ליום הזה זמן רב. יאמאפי הציע שנפגוש

אותך כאן, בחדר הסודות. אבל הרעיון האחרון היה שלי."

"איזה רעיון אחרון?" שאל מאטסוג'ון, אם כי הייתה לו תחושה שהוא כבר יודע.

"היה לי ברור שלא תרד סתם ככה לבד," ענה גאקט ואישר את חשדו של מאטסוג'ון.

הוא אכן ידע מה גאקט הולך להגיד. "אחרי הכל, אתם, אראשי, כמו דבק. אתם חברים כל כך

טובים, שזה כבר מחליא אותי." מאטסוג'ון מעולם לא שמע מישהו מדבר בכזו התנשאות.

"אתם כל כך נאמנים זה לזה, שזה עושה לי בחילה. אז נאלצתי לשלוח את יאמאפי כדי

להטיל קללה על הצעיף של טאקי בדיוק לפני שאונו הרים אותו. הכול פעל בדיוק כפי

שתכננתי. אונו נגע בצעיף, וזה הפך לנחש ונכרך סביבו. יאמאפי שלח את צ'ינן לקרוא לך,

ושינה את זיכרונותיו של סאטושי-קון. הוא היה משוכנע שנינו פגע בו. כשהלכת לקרוא לנינו,

יאמאפי שינה את זכרונותיו שנית כדי שאונו יטען שזה היית אתה. זה בלבל אותך, כמובן. לא

אטעה אם בסופו של דבר השתכנעת שהיית נתון לשליטתו של מישהו אחר?"

"אתה..." מאטסוג'ון התקשה לתאר את גאקט בגלל כל הדברים שרצו במוחו. "כשאקבל את

השרביט שלי בחזרה, אני אדאג שאתה תצטער-"

"באמת? אז מזל שזה לעולם לא יקרה," צחק גאקט. "ועדיין, לא סיפרתי לך את הסיבה

העיקרית שבגללה הכול התחיל."

מאטסוג'ון רצה להתנפל על גאקט ויאמאפי במכות, אבל נשאר לעמוד במקומו, מפני שבתוך

תוכו, הוא רעד מפחד ("תמחקי את זה!" צעק מאטסוג'ון.)

"ובכן, הכל התחיל-" אמר גאקט.

"מאטסוג'ון!!!" נשמעה צעקה. מאטסוג'ון הסתובב ולתדהמתו, ראה את אונו, שו, אייבה ונינו

רצים לעברו.

"אתה בסדר? נפגעת?" שאל נינו. "שמענו את החלק האחרון ממה שגאקט אמר! בחיים לא

הייתי מאמין על יאמאפי."

"יאמאפי!" קרא אייבה בהפתעה. "אתה מהרעים! למה אתה מהרעים? אתה אמור להיות

מהטובים. חשבתי שאתה מהטובים. למה אתה לא מהטובים???"

"נראה לי שהוא קלט את המסר, אייבה." שו נעץ ביאמאפי מבט קריר.

אייבה פנה למאטסוג'ון. "אתה בחיים!" אמר בשמחה לאחר שהביט בו היטב.

"בקושי. איך ידעתם שאני כאן?"

שו פתח את פיו לענות אבל גאקט קטע את דבריו.

"אוקיי, מספיק עם ההתרגשות. עכשיו כולכם תקשיבו!!!"

שקט השתרר. כולם כולל יאמאפי היו המומים מההתפרצות הפתאומית.

גאקט חייך שוב. "יופי. אני זקוק להקשבה מלאה."

והוא התחיל לספר: "הכול התחיל כשנפלתי מסירה בגיל תשע. עד אז, הייתי ילד-סנדוויץ'

מקופח שהוריו פקדו עליו לבצע את כל העבודות השפלות בבית. מאותו היום שנפלתי

מהסירה, חיי השתנו מקצה לקצה. התחלתי לראות רוחות רפאים.

פגשתי ברוח של אישה זקנה, שבחייה התפרנסה מגילוי עתידות במדינה נידחת.

היא סיפרה לי שאני ערפד, ובאמת מאז ומעולם גיליתי עניין בדם אנושי. במהלך 400 ומשהו

שנות חיי הרגתי בני אדם רבים ושתיתי את דמם. נקמתי גם במשפחתי, אבל זה כבר סיפור

אחר. באחד הימים פגשתי את הרוח של האישה הזקנה שוב, והיא אמרה לי שאני קוסם.

קניתי שרביט בסמטת דיאגון, ובאמת התברר שהיא צדקה. היו לי כוחות קסם. אבל כמו

שאמרתי, הייתי מסוכן לאנושות. כדי לעצור אותי, שלחו את אחד מגיבורי הקוסמים – מר

נאגאסה, או יותר נכון, המורה שלכם להתגוננות מפני כוחות האופל. אני והוא נלחמנו שלושה

ימים רצופים, בלי לאכול או לשתות. כמובן שהיה לי יתרון עליו, מפני שהייתי ערפד.

מסיבה זו, בסופו של דבר הבסתי אותו והטלתי עליו קללת קרושיאטוס שהוציאה אותו

מדעתו. את התוצאות אתם יכולים לראות היום." גאקט צחק בתענוג.

"לא ידעתי," מלמל יאמאפי. הוא נראה פחות בטוח בעצמו מרגע לרגע. גאקט התעלם ממנו.

"כמובן שמשרד הקסמים לא היה יכול לשבת בשקט. אז הם ארבו לי – חמישים

וחמישה קוסמים מנוסים – ותפסו אותי. הם רצו לשלוח אותי לאזקבאן, אז נאלצתי להעמיד

פנים שאני סתם חסר בית משוגע ואומלל, ולכן בסופו של דבר הם קלעו אותי בבית משוגעים

מוגלגי. הם היו בטוחים שהשמידו את השרביט שלי, אבל הם לא ידעו שהטלתי עליו לחש

מכפיל עוד לפני שבועות, כי חששתי שהוא אכן יישבר יום אחד. לא ישנתי טוב בלילות בבית

המשוגעים ההוא. הייתי השפוי היחיד, מלבד העובדים שם. והם לא היו נחמדים במיוחד.

יצאתי שם מדעתי, ופעם אחת אפילו נשכתי את אחד המאבטחים שעמדו בכניסות.

דם של מאבטחים הוא דוחה, בחיים אל תנסו. הם נעלו אותי בתא, כאילו הייתי פושע.

דבר שהיה נכון אך הם לא ידעו זאת לרוע מזלם. משרד הקסמים רק אמר להם שאני

מסוכן מעצם היותי חולה נפש. הם לא אמרו להם שאני גם ערפד וקוסם.

הם דנו בגורלי בזמן ששהיתי באותו חדר קטן. לאחר שהייתי בטוח במה שאני רוצה לעשות,

קראתי לשומר שהשגיח עליי ואמרתי לו שיש לי סחרחורת. הוא היה חמוש, כמובן, אך

כשניגש אליי הייתי הרבה יותר מהיר ממנו.

הטלתי קללת אימפריוס על האיש ששמר עליי. אני והוא הלכנו אל מנהל בית הכלא ושיניתי

את זיכרונותיו. הוא שחרר אותי משם. לעולם לא אשכח כמה היה נורא בבית המשוגעים

ההוא." גאקט נשם עמוק כדי ליצור אווירה דרמטית.

"יום אחד פגשתי את הרוח הזקנה שוב. היא סיפרה לי שהיא יודעת על עתידי,

ושהיא ניבאה נבואה עליי. בנבואה נאמר שיום אחד, יישארו לסלזאר סלית'רין רק שני

יורשים. היא אמרה שאת שניהם תכיר כל יפן, ושגורלם יהיה קשור זה בזה. שאלתי אותה

מה הכוונה, והיא סיפרה לי שכאשר אחד מהיורשים לבית סלית'רין ישתה את דמו של האחר,

הוא ישיג חיי נצח ויחיה לעד. חקרתי על הנבואה הזו, שאותה הרוח ניבאה עוד בימי חייה,

והסתבר לי שבמשרד הקסמים הנבואה אכן הייתה שמורה שם, עד שהשמידו אותה.

חזרתי אל הרוח - היא שכנה תמיד בתוך אחת המערות שליד החוף הצפוני של יפן – והיא

אמרה לי שאני אחד היורשים. חקרתי על אילן היוחסין של סלית'רין, וגיליתי שאכן היו שני

אחים, שהולידו צאצאים שהולידו גם כן עד שנשארו רק שני צאצאי סלית'רין.

אמור לי, מאטסוג'ון, האם לא חשבת לרגע כיצד הצלחת לפתוח את חדר הסודות?

האם לא תהית כיצד דיברת לחשננית?"

"אתה מתכוון..." אמר מאטסוג'ון, מופתע. "שאני..."

"נכון. אתה היורש השני של סלית'רין. כמובן, אתה רואה, אני זקוק לחיי הנצח האלה.

לאחרונה, חליתי. לא שתיתי דם במשך זמן רב, דבר שהיה לא שגרתי עבורי. נאלצתי לשתות

דם של חד קרן, שידוע בסגולותיו, כדי לשמור על חיי. ושתיתי דם של בני אדם כדי לשמור על

שפיותי. וכל הזמן הזה, ניסיתי להגיע אליך, מאטסוג'ון, כדי לשתות את דמך, הדומה

לשלי, ולהשיג את החיים הנצחיים שאני כל כך זקוק להם. שזהו עוד צעד למזימה הבאה

שלי, לשלוט בעולם ולנהל אותו כרצוני."

"אתה חולה נפש," אמר מאטסוג'ון בשקט. יאמאפי התערב.

"כמובן, שגם אני אצא ברכוש גדול מכל העסק. אני לא כל כך מתלהב מהרעיון של שתיית

דם, אבל אם אני אשיג מזה חיי נצח, זה יהיה נהדר. תארו לכם, יעריצו אותי לנצח!"

הוא נשמע מאושר. "בסופו של דבר, כל הקורבנות יחלימו, מאטסוג'ון יהיה בסדר אחר כך,

אני אחיה לנצח וכולם יהיו מרוצים!"

"טיפש!" גיחך גאקט. "לא היית יותר מכלי במשחק שחמט. אתה באמת חושב שאחלוק

איתך את חיי הנצח האלה?"

"מה?!" קרא יאמאפי לעיניהם של כל אראשי. "אבל הבטחת לי! עזרתי לך! אילולא אני-"

"היית חסר תועלת בסופו של דבר. תראה, לא הצלחת לסכסך ביניהם. הם ירדו לכאן

כדי לעזור למאטסוג'ון. אבל הם לא יצליחו. מאטסוג'ון ימות, ואני-"

"אמרת לי שאף אחד לא ימות!" אמר יאמאפי בבהלה.

"חיים תמורת חיים," ענה גאקט בשלווה. "אתה ממש טיפש אם האמנת לזה. ברור

שמאטסוג'ון ימות, וכך כל מי שיעמוד בדרכי."

"אבל אמרתי לי שאזכה לגמול! אמרת לי שאחיה לנצח!" צעק יאמאפי. "שקרן!"

"אתה עדיין לא מבין?" שאל גאקט. הוא הסתכל על יאמאפי כעל אדיוט גמור.

"רק יורש של סלית'רין יכול לחיות לנצח מדמו של יורש סלית'רין. זה בדם שלנו, להרוג

אחד את השני. בעורקיך, קוסם עלוב נטול כל כישרון, לא זורמת אף טיפת דם של סלזאר

סלית'רין. אני, לעומת זאת, אזכה למימוש תוכניתי הלילה."

"לא! אני לא אתן לך," אמר יאמאפי. הוא התחיל לרוץ לכיוון המנהרה. "אני אזעיק עזרה-"

"אימפדימנטה!" אמר גאקט, ויאמאפי מעד ונפל על הרצפה. גאקט הניע את שרביטו וביצע

לחש אילם. חבלים הופיעו לפתע ונכרכו סביב גופו של יאמאפי. הם כיסו גם את פיו, עד שלא

היה מסוגל לדבר.

"ככה יותר טוב," אמר גאקט בשלווה ופנה אל מאטסוג'ון. עיניו בהקו באדום. "אני אתן לך

לבחור. אפשרות ראשונה, אתה נותן לי לשתות את דמך ולהרוג אותך. אני אחוס על חיי

חבריך ואניח להם לנפשם. ובנוסף, לא אתקרב יותר לבית הספר הזה."

"שלא תעיז להסכים," אמר נינו למאטסוג'ון. "החיים שלך חשובים לא פחות משלנו."

"יש גם אפשרות שנייה," אמר גאקט. "אני ואתה נילחם, אני אביס אותך ואהרוג אותך

ואת כל החברים שלך. זו גם אפשרות נחמדה, לפי דעתי."

"אז אנחנו בוחרים באפשרות השלישית!" ענה שו בתעוזה. "לחסל אותך סופית, ולדאוג

שלא תניף חצי אצבע כדי לפגוע במאטסוג'ון, או בכל אחד אחר מאיתנו."

אראשי שלפו את שרביטיהם וכיוונו אותם אל גאקט. הוא לא נראה מודאג כלל.

"טיפשים. נראה שהגורל של כולכם הוא למות כאן."

שרביטו היה מכוון אליהם. גאקט חייך את חיוכו מעורר החלחלה. "אז תגידו לי. מי רוצה

למות ראשון?"

"אתה!" ענה אונו. "פטריפיקוס טוטאלוס!" הלחש פגע בגאקט, אך הוא נותר עומד ומחייך.

"אני ערפד, שכחת? לא כל הלחשים עובדים עליי. אגלה לכם סוד, אין כמעט כל לחש שיכול

לפגוע בי."

"כמעט זה טוב!" ענה נינו. "שתק!" גאקט הניע את שרביטו, והכישוף חזר אל נינו וכמעט פגע

בו.

"קרושיו!" צעק גאקט, ונינו התחיל להתפתל מכאב וייסורים.

"אתה תשלם על זה!" צעק אייבה. "אימפדימנטה!"

גאקט חמק מהקללה.

'אני חייב לעזור להם,' חשב מאטסוג'ון, ואז הזכיר לעצמו: 'גאקט לקח לי את השרביט.'

מאטסוג'ון שנא להרגיש חסר תועלת.

"שתק!" צעק שו, והלחש פגע בגאקט. אבל הוא לא נראה משותק אפילו קצת.

"אבדה קדברה!" גאקט שילח את הכישוף לעבר שו.

"שו!" צעק מאטסוג'ון וזינק עליו. שניהם נפלו והתגלגלו הצידה, הרחק מטווח הכישוף.

הם קמו במהירות. "תודה לי אחר כך," אמר מאטסוג'ון בתקיפות לשו כשפתח את פיו.

"אקספליארמוס!" צעק אונו שנית. השרביט של גאקט נותר להיות אחוז בידו, אך השרביט

של מאטסוג'ון עף מידו של הערפד ונחת כמה מטרים מימינו.

"רוץ!" צעק אייבה למאטסוג'ון. "שתק!" מאטסוג'ון התחיל לרוץ. הוא נעמד קרוב מאוד לפסל.

גאקט מיהר לכיוונו לפני שהספיק להרים את השרביט ונעמד מולו. שרביטו כוון אל

מאטסוג'ון. "אימפריוס!"

תחושה נפלאה מילאה את מאטסוג'ון. הוא הרגיש שהוא בתוך חלום. הכול נפלא כל כך...

בדיוק, מאטסוג'ון. אמר קול בתוך ראשו. ועכשיו, שכח מהשרביט. עזוב אותו.

לא, חשב מאטסוג'ון. אני זקוק לשרביט.

עזוב אותו, מאטסוג'ון, המשיך גאקט.

מאטסוג'ון בא להתרחק משרביטו, אך נעצר. אני חייב להגיע לשרביט שלי.

עזוב אותו! צרח קולו של גאקט בתוך ראשו.

"עזוב אותי!" צעק מאטסוג'ון לפתע, והכישוף הופר. מאטסוג'ון חיטט בכיסיו ומצא תרסיס נגד

צבים. הוא כיוון אותו אל גאקט. "אל תזוז," לחש מאטסוג'ון ושיגר ריסוס לפרצופו של אויבו.

"אההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!" צרח גאקט. פניו נצבעו בירוק. ריח של שילוב בין חסה

רקובה לגופרית מילא את החלל העצום. גאקט המשיך לצרוח, ואצבעו אל מאטסוג'ון התחילה

לכאוב. הוא הפסיק לרסס. הפנים של גאקט נראו כאילו רוססו בצבע ירוק בהיר.

לרגע גאקט נראה בהלם ואז הוא צחק. "אתה באמת חושב שתרסיס נגד צבים יוכל להביס

אותי? האם באמת סברת שגאקט האגדי, שחי כבר יותר מארבע מאות שנה, ייקטל על ידי

תרסיס ירוק ומסריח? אתה טיפש אפילו יותר ממה שחשבתי. איזו אכזבה."

מאטסוג'ון ניצל את ההזדמנות כדי להרים את השרביט. הוא פעל לפני שהספיק לחשוב.

"רדוקטו!" צעק. אך שרביטו לא כוון אל גאקט, אלא אל רגלי הפסל העצום של סלזאר

סלית'רין. הפסל התחיל להתמוטט.

"רוצו!" צעק מאטסוג'ון.

"וינרדיאום לביוסה!" צעק שו, ששרביטו כוון על פקעת החבלים שהייתה בעצם יאמאפי.

והם התחילו לברוח. גאקט רץ אחריהם. "אתם לא הולכים לשום מקום!" שאג.

הוא כיוון את שרביטו אליהם. "אימפדימנטה!"

"פרוטגו!" אמר אונו, וגאקט מעד. הוא לא הספיק לברוח בטרם הפסל נחת עליו וקבר אותו

תחתיו.

הערפד המפורסם ביותר ביפן מת.


ג'ון מאטסומוטו והחלום הקסום - פרק 12
I have a pain in my sawdust
oru_desu

פרק 12-חדר הסודות

מאטסוג'ון נכנס לשירותי הבנות הישנים והמקולקלים וניגש אל אחד הכיורים.

הוא חיפש סימן של נחש על הברז ומצא. זו הייתה הכניסה לחדר הסודות.

הוא שמע קול מכחכח בגרונו והרים את ראשו.

"היי, מירטל," הוא אמר. "את כאן."

רוח הרפאים העגמומית של הילדה הופיעה מעליו. "ברור שאני כאן," אמרה. "איפה עוד אני

אהיה?"

"באמבטיה של המדריכים," מלמל מאטסוג'ון. מירטל לא מיהרה להכחיש את דבריו.

מאטסוג'ון הסתכל עליה בגועל. "באמת?!"

"פעם נהגתי להיכנס לשם," אמרה מירטל ומשכה באפה.

"פעם?"

"אבל טאקי ביקש ממני על היום הראשון שלא אלך לשם. הוא היה כל כך נחמד, אז הנה אני

כאן."

"אהה."

מאטסוג'ון תהה איך הוא אמור לפתוח את החדר אם הוא לא יודע לחשננית.

"אתה יורד לשם?" שאלה מירטל המייללת. "אם לא תחזור, אתה יכול להצטרף אליי."

מאטסוג'ון הרים את ראשו וקיווה שהיא לא רצינית. היא נעצה בו מבט מלא תקווה.

"בחיים לא," אמר.

"מה?"

"אהמ... מירטל, אני צריך להתרכז."

"בסדר, אני אתן לך לחשוב על זה," היא אמרה ועפה משם לתוך אחת האסלות.

"היפתח," ניסה מאטסוג'ון.

כלום לא קרה.

"היפתח!" אמר שוב. אבל הצליל שבקע מגרונו לא היה דיבור. זו הייתה לחישה צורמנית.

הכיורים החלו לפתע לנוע. חלק זזו ימינה, חלק שמאלה וחלק שקעו למטה.

וברצפה, התגלתה מנהרה. המנהרה שמובילה אל חדר הסודות.

מאטסוג'ון הציץ פנימה. הוא החליט לקפוץ לפני שיספיק להרהר בכך.

הנפילה הייתה בלתי נסבלת – תלולה ומהירה. בדרכו למטה, מאטסוג'ון ראה שהתעלה

מתפצלת להרבה תעלות אחרות, צרות יותר ממנה. הוא תהה אם הן מגיעות למקום כלשהו.

הנחיתה הייתה מסורבלת ביותר. כשמאטסוג'ון נעמד, הרצפה השמיעה קול קראנץ' מתחת

לרגליו. הוא השפיל את ראשו והבחין שהרצפה מלאה בעצמות, חלקן של חיות וחלקן של

בני אדם.

'נג'י היה שמח להיות כאן,' חשב. 'יש כאן מספיק עצמות לאוסף שבמשרד שלו.'

הוא התחיל לצעוד בתוך החלל הגדול המלא בעצמות.

צחנה כבדה שררה באוויר הטחוב. היא הגיעה מנשל ישן ומרקיב של נחש.

מאטסוג'ון נעצר. לפניו היה שער אבן, שעליו גולפו נחשים.

"היפתח!" לחש מאטסוג'ון שנית, והשער נפתח גם כן.

מאטסוג'ון עבר בו וצעד קדימה. מימינו ומשמאלו היו שורות של פסלי נחשים, פניהם פונות

אל המשטח שעליו צעד. למרות שהיו דוממים, מאטסוג'ון הרגיש כאילו הם עוקבים אחריו

במבטם. ממולו, עמד פסל עצום. הפסל של סלזאר סלית'רין. המייסד של בית סלית'רין.

ולרגלי הפסל, עמדה דמות בגבה אליו. דמות לבושה שחורים, עטוית ברדס. היא הזכירה

במראה סוהרסן. הדמות הבחינה בו והסתובבה.

מאטסוג'ון שלף את שרביטו, אבל האדם שעמד מולו היה זריז ממנו ובתוך שנייה, השרביט

עף מידו של מאטסוג'ון.

ואז היד של האיש עלתה על ראשו, והסירה את הברדס.

פניו נחשפו.

"אתה!" צעק מאטסוג'ון.


ג'ון מאטסומוטו והחלום הקסום - פרק 11
I have a pain in my sawdust
oru_desu

פרק 11-בלבול ופחד

"לא יכול להיות," לחש מאטסוג'ון.

"אני יודע. אין לי שמץ של מושג למה שיעשה דבר כזה," ענה אונו בעצב.

מוחו של מאטסוג'ון התחיל לפעול במהירות. אבל שום דבר לא נראה לו הגיוני.

"אונו, תקשיב," הוא אמר. "אני אחפש את נינו, בסדר? תישאר כאן, צ'ינן יביא את המורים

כל רגע."

אונו הנהן.

מאטסוג'ון מיהר אל המשך המסדרון ועלה קומה, שם היה אמור להתחיל שיעור בלחשים.

אחרוני התלמידים נכנסו לכיתה. נינו היה ביניהם.

"נינו!" קרא מאטסוג'ון ונינו הסתובב. "מה?" שאל. מאטסוג'ון מיהר לעברו.

"תגיד לי. למה כישפת את הצעיף של טאקי? למה גרמת לו לתקוף את אונו?"

נינו בהה בו והתחיל לצחוק. "מה? אתה לא רציני. על מה אתה מדבר?" הצחוק שלו דעך

לאט וחייכו נמחק בהדרגה. "אתה רציני."

"כן," ענה מאטסוג'ון. "תענה לי נינו, ונסגור את זה בינינו."

"את מה?" שאל נינו בתמיהה. "רגע, אמרת שצעיף תקף את אונו?"

"לא צעיף," ענה מאטסוג'ון. הוא הרגיש שנינו באמת לא מבין מה קורה. "נחש."

"נחש?!" שאל נינו בבהלה. "אונו בסדר?"

"בוא ותראה בעצמך," ענה מאטסוג'ון. שניהם ירדו קומה במהירות וניגשו אל אונו.

ברגע שאונו ראה אותם הוא נעמד וכיוון את השרביט לעברם. מאטסוג'ון הבין שהוא דרוך

למקרה שנינו יטיל עליו קללה.

"אונו, מה קרה?" שאל נינו בבהלה.

"סיפרתי לך כבר," אמר מאטסוג'ון. "הצעיף של טאקי הפך לנחש ותקף את אונו. ואונו אמר לי

שאתה כישפת את הצעיף."

"אני?" נדהם נינו.

אונו נעץ חד במאטסוג'ון. "לא. אמרתי שזה היה מאטסוג'ון, לא נינו."

"מה? אבל אמרת לי..." התחיל מאטסוג'ון לומר. "זה לא אני!"

"מאטסוג'ון, קודם כל תירגע," אמר נינו.

"זה לא הייתי אני! בחיים לא הייתי עושה דבר כזה!!!" צעק מאטסוג'ון.

"בסדר, מאטסוג'ון, אנחנו מאמינים לך," אמר נינו.

"אבל הוא אמר לי לפני שתי דקות שזה היית אתה!" התעקש מאטסוג'ון.

"כנראה שלא שמעת טוב," ענה נינו. "אולי במקום לחפש אשמים תלך להזעיק עזרה? תבקש

מכמה מורים שיעזרו לנו. אונו נראה חיוור."

"צ'ינן הלך להזעיק עזרה," אמר מאטסוג'ון ותהה מדוע צ'ינן מתעכב כל כך. "אונו, תנסה

להיזכר. אמרת לי שנינו כישף את הצעיף, נכון? אמרת שהוא היה מאחוריך וצחק כשנאבקת

בנחש."

"לא," אמר אונו. "לא אמרתי דבר כזה. זה היית אתה, ראיתי אותך." שרביטו של אונו היה

עדיין מכוון אליו, אבל מאטסוג'ון ראה שאונו יותר מודאג מאשר כועס.

מאטסוג'ון התעצבן. לא יכול להיות שלא שמע נכון את מה שאונו אמר לו.

אבל מלבד זאת, הוא לא הבין מדוע אונו מאשים אותו.

"אונו, נינו, מאטסוג'ון!" הם שמעו קולות קוראים בשמותיהם.

שו ואייבה רצו לקראתם ונעמדו לצידם. "אייבה סיפר לי על התקיפה," אמר שו. "מה ג'ורי

אמר לך במרפאה, מאטסוג'ון?"

"שום דבר, חוץ מזה שקוקי חף מפשע," ענה מאטסוג'ון מבלי להביט בו.

העיניים של כולם מלבד של אונו נפערו. "באמת?" אמר אייבה. "אבל ראינו אותו ליד

הספרייה. הוא נמלט כשמצאנו את בחורינה ומאסודה מחוסרי הכרה."

"אולי הוא רץ להזעיק עזרה," הציע שו. זה דווקא נשמע הגיוני.

"אבל יש עוד משהו," אמר נינו. "מישהו הטיל קללה על הצעיף של טאקי, והוא הפך לנחש

ברגע שאונו נגע בו."

"מה?!" קראו שו ואייבה.

"כן, ואונו אמר לי שנינו עשה את זה," אמר מאטסוג'ון.

שו ואייבה הסתכלו על מאטסוג'ון בדאגה.

"מאטסוג'ון, אתה בסדר? נינו בחיים לא היה עושה דבר כזה," אמר שו.

"אני יודע. ואני בסדר גמור. אבל זה מה שאונו אמר לי!"

"לא אמרתי את זה," אמר אונו. "אמרתי שמאטסוג'ון הטיל את הקללה."

מאטסוג'ון התחיל להרגיש ייאוש.

"אמרת לי שנינו-"

"מאטסוג'ון, אתה מאמין לי, נכון?" שאל אותו נינו. "לא הטלתי קללה על הצעיף."

"כן, אני מאמין לך. אבל אני לא מבין למה אונו אמר שזה אתה. ועכשיו הוא חושב שזה אני."

"אני לא מאשים את מאטסוג'ון," אמר אונו. "אני רק מספר את מה שראיתי."

"אני לא מאמין שמישהו מכם הטיל את הקללה הזו," אמר שו לאחר מחשבה. "זה נשמע כמו

לחש אפל מסובך. אבל הרבה דברים קרו לאחרונה. יכול להיות שאחד מכם שועבד על ידי

קללת אימפריוס ואתם אפילו לא יודעים."

"נראה לי שהיינו זוכרים אם זה היה קורה," אמר מאטסוג'ון.

"אלא אם כן, מחקו לכם את הזיכרון," אמר אונו והוריד את שרביטו.

"נינו," אמר שו. "איפה היית בדקות האחרונות?"

"עמדתי להיכנס לכיתת הלחשים יחד עם כולם לפני שמאטסוג'ון הופיע."

"אז היית יחד עם כולם?" בירר שו.

"כן," אמר נינו. "מה זה משנה?"

"זה מאוד משנה. לא סביר שיטילו עליך קללת אימפריוס לעיני כל ואיש לא ישים לב לכך.

ואפילו עוד יותר קשה לבצע כל כך הרבה מחיקות זיכרון אחר כך."

שו פנה אל מאטסוג'ון. "איפה אתה היית?"

"חזרתי מהמרפאה," ענה מאטסוג'ון.

"היה איתך מישהו?"

"לא. טוב... צ'ינן הזעיק אותי, ולפני זה..."

"היית לבד?" שאל שו.

"כן, אבל בכלל לא הייתי ליד אונו. כלומר..." לפתע מאטסוג'ון קלט שהוא בכלל לא זוכר היכן

היה לפני שצ'ינן מצא אותו. הוא זכר שנתקל בקוקי, שוחח איתו, ואז, אולי רבע שעה לאחר

מכן, צ'ינן הגיע...

היכן הוא היה באותו רבע שעה?

רגע אחד הוא היה ליד המרפאה. ורגע אחר, ליד הצינוקים...

"כלומר?" שאל אייבה.

"אני..." גימגם מאטסוג'ון.

איך הוא באמת יכול לדעת שהוא לא שועבד על ידי קללת אימפריוס? איך הוא יכול לדעת

שלא מחקו את זיכרונותיו?

אולי הוא באמת לא שמע את מה שאונו אמר לו. אולי הוא לא באמת אמר שזה היה נינו.

אולי הוא אמר את שמו של מאטסוג'ון. בעשר דקות, מישהו היה יכול להטיל עליו את

קללת האימפריוס, לגרום לו להטיל קללה על הצעיף, לגרום לו לצפות ולצחוק כשהנחש

התהדק סביב אונו, ואז לגרום לו ללכת אל הצינוקים ולמחוק את זיכרונותיו, כדי שיחשוב

שכלום לא קרה.

מאטסוג'ון התחיל לפחד. לא. זו חייבת להיות טעות.

הוא סובב את גבו אל האחרים. הוא לא רצה שיראו את פניו.

הוא הרגיש מסוכן. כאילו הוא לא שולט בגופו. ראשו התחיל לכאוב.

"מאטסוג'ון?" שאל נינו. "אתה בסדר?"

"שאלתם אותי כבר," לחש מאטסוג'ון בתגובה.

מישהו הניח יד על כתפו. מאטסוג'ון ניער אותה.

הוא התחיל ללכת. רק להתרחק משם.

"לאן אתה הולך?" שאל אייבה מאחוריו. "זה מסוכן להסתובב כאן לבד!"

"ויש עכשיו שיעור," אמר נינו. "היי, מאטסוג'ון, אתה מקשיב לי?"

מאטסוג'ון לא ענה. ראשו הלם מרוב כאב, והוא כבר לא ידע למה להאמין.

הוא ירד במדרגות מבלי להבחין בצ'ינן המלווה בג'ין. ככל הנראה הוא הצליח להזעיק

מישהו בסופו של דבר.

בדרכו למטה הכתה בו מחשבה פתאומית.

איך הוא יכול לדעת שלא שולטים בו בקללת אימפריוס עוד מלפני הרבה זמן?

איך הוא יודע שלא הוא זה שתקף את כולם?

***

מאטסוג'ון קרס על מיטתו ועצם את עיניו. הוא היה עייף יותר מאי פעם, אפילו יותר מהימים

שבהם היה בהופעות ארוכות במיוחד. הראש שלו המשיך לכאוב, והרגשתו לא השתפרה.

הוא רצה רק לישון.

אבל אפילו הדבר הזה היה בקשה גדולה מדי.

טראח! טראח!

מאטסוג'ון פקח את עיניו וראה אוח גדול ושחור. הוא ניסה להיכנס לחדר, אבל החלון היה

סגור. מאטסוג'ון ניגש אל החלון ופתח אותו. האוח נכנס, הפיל מעטפה על הרצפה ועף משם.

מאטסוג'ון סגר את החלון והרים את המעטפה. היה כתוב עליה בכתב עקום ומכוער:

מאטסוג'ון.

מאטסוג'ון התיישב על מיטתו המבולגנת.

הוא פתח את המעטפה והתחיל לקרוא.

ככל שהתקדם בקריאה, עיניו נפקחו יותר ויותר.

ליבו התחיל לדפוק בעוצמה.

לכבוד מאטסוג'ון.

אולי זיהית את הכתב על המעטפה. אני הוא זה ששלח לך את הגלימה.

ראיתי שאתה נחוש בדעתך לגלות מהו הדבר שגרם לכל התקיפות האחרונות.

האמת היא, שאיש לא יכול לעשות דבר כנגד הכוחות שמתעוררים בין כותלי בית הספר

הזה. וללא עזרה, איש לא יגלה לעולם מהם.

אני אתן לך הזדמנות.

הלילה בחצות, רד אל חדר הסודות. לבד. אני אחכה לך שם.

אני לא מתחייב שגם תצא משם אחר כך.

אבל אם תעשה כמו שאני אומר לך, כל הבעיות של בית הספר הזה יפתרו.

וגם כל השאלות שלך.

בידי נמצאות כל התשובות.

"מפחיד," מלמל מאטסוג'ון. הוא לא הולך לרדת לשם. הוא לא יודע איך יפתח את חדר

הסודות. וחוץ מזה, הכותב בעצמו אמר שיש בכך סכנת חיים.

אבל... הוא ישיג תשובות. וזה הדבר שמאטסוג'ון רצה יותר מכל כעת.

'ברור שזו מלכודת,' חשב בליבו.

אבל האם יש בידו ברירה אחרת?


ג'ון מאטסומוטו והחלום הקסום - פרק 10
I have a pain in my sawdust
oru_desu

פרק 10-תשובות ושאלות

"התרכזנו כאן היום שוב." פרופסור מאטסומוטו דיברה. היה זה למחרת בבוקר.

"למען כל..." היא אמרה והעבירה את מבטה מתלמיד לתלמיד.

"אלה שנכשלו במבחנים," מבטה ננעץ באייבה ואונו.

"אלה שהסתובבו בטירה בזמן השיעורים," היא הביטה בנינו.

"וגם," עיניה ירו זיקים מעורבים באכזבה כשננעצו במאטסוג'ון, "לאלה שנעדרו מהמבחנים,

או יותר נכון, נתפסו בניסיון לברוח ממבחנים אלו."

אחותו הגדולה של מאטסוג'ון חייכה לפתע והכריזה בחגיגיות: "ברוכים הבאים לבחינות מועד

ב'!"

כולם (אונו, נינו, מאטסוג'ון, אייבה, וכל קאנג'אני - מלבד הינה, כמובן) נאנחו ביגון.

פרופסור מאטסומוטו הניפה את שרביטה, וגיליונות קלף עפו אל שולחנותיהם.

מאטסוג'ון הביט בשאלה הראשונה.

כתוב מתי הוקמה מהפכת הגובלינים השנייה, מה גרם לה ומה ההסכם שנקבע בעקבותיה.

למאטסוג'ון לא היה מושג. הוא היה מותש, ומחשבותיו עדיין נדדו לאתמול בלילה.

יער חשוך. אנשי זאב. סוהרסנים. פטרונוסים. סנדוויצ'ים.

כל אלה לא משו ממוחו לרגע. לא היה שום סיכוי שיצליח להתרכז במשימה העומדת לפניו.

הוא פזל מעט ימינה בתקווה להעתיק משכנו, וקלט שהוא יושב ליד אייבה אובד העצות.

שזה דווקא היה יכול להיות נחמד מאוד אילולא הוא היה צריך להעתיק ממנו כדי לא להיכשל.

וזה ברור שאם יעתיק מאייבה, הוא יכשל.

הוא הפנה את ראשו שמאלה והבחין שנינו כותב במרץ. "לפחות מישהו יצליח," חשב

בעגמומיות.

נינו הרים את ראשו פתאום והיפנה לכיוונם של מאטסוג'ון ואייבה פתק, מבלי להביט לכיוון

שלהם. שאלה 7 תשובה 3. זה כל מה שאני יודע בינתיים.

"תודה," הגו שפתיהם של מאטסוג'ון ואייבה ללא קול. הם הקיפו את התשובה הנכונה

בשאלה שבע.

אונו בכלל לא נראה כאילו הוא מתכוון לכתוב. הוא ישב כשראשו בוהה בתקרה ונראה

מהורהר. היה שקט בכיתה כמעט בכל זמן המבחן.

כמעט.

"יאסודה! אוקורה! תביאו לי את המבחנים שלכם. הם פסולים. בפעם הבאה אל תעתיק, מר

יאסודה," נזפה מאטסומוטו.

בהמשך היה שקט כמעט לגמרי. מלבד...

טאקי התפרץ פנימה, מתנשף. "פרופסור מאטסומוטו, עוד תקיפה!" אמר.

כולם הסירו את מבטיהם מגיליונות הקלף (או מהתקרה, במקרה של אונו) והביטו בטאקי.

פרופסור מאטסומוטו נעמדה, חיוורת אך נחושה בדעתה לשמור על קור רוח ושאלה:

"איפה?"

"ליד הכיתה שבקומה מעלינו. בדיוק עברתי שם וראיתי אותו."

הוא יצא במהירות ומאטסומוטו בעקבותיו.

אונו, אייבה, מאטסוג'ון ונינו החליפו מבטים לרגע, ואז קמו ממקומותיהם וזינקו גם הם אל

מחוץ לכיתה. רגע לאחר מכן, כל קאנג'אני 8 עשו כמוהם.

המחזה שניגלה לעיניהם היה מוכר כל כך, שמאטסוג'ון לא היה מופתע לראות קרבן נוסף,

מוטל בלי הכרה על הרצפה, דם מטפטף מצווארו הנשוך.

מה שכן הפתיע את מאטסוג'ון, זה מי שהותקף. היה זה ג'ורי, אחיו הקטן של קוקי.

"לא ראית משהו, נכון?" שאלה מאטסומוטו את טאקי.

"אני לא חושב..." אמר טאקי בהרהור. "אבל אולי בעצם כן. ראיתי צל חומק במסדרון, אבל

לא יותר מזה." הוא ופרופסור מאטסומוטו הרימו את ג'ורי והתחילו לשאת אותו.

'הוא כנראה נמלט כשראה את טאקי,' חשב מאטסוג'ון.

"מממ..." מלמל ג'ורי לפתע. מאטסומוטו וטאקי נעצרו.

"הוא.. דיבר?" שאל טאקי.

"היי, טאנאקה ג'ורי, אתה שומע אותי?" שאלה מאטסומוטו.

ג'ורי פקח את עיניו לכדי חריץ.

"הוא ער!" אמר טאקי. "כנראה הדבר ההוא לא הספיק לשתות הרבה מדמו."

"אוני-צ'אן..." מלמל ג'ורי.

"בואי, ניקח אותו למרפאה. אחר כך נודיע לג'וני. זה כנראה הסוף של בית הספר הזה," אמר

טאקי בעצב.

"אלא אם כן, נמצא את התוקף," אמר מאטסוג'ון לפתע.

טאקי ומאטסומוטו הביטו בו. וכמוהם גם כל הנוכחים בבחינות מועד ב'.

"אני יכול להתלוות אליכם? אני רוצה לוודא שג'ורי בסדר," אמר מאטסוג'ון. אין הזדמנות

טובה יותר מזו לגלות מי אחראי לכל התקיפות. עכשיו אחד הקרבנות עדיין בהכרה.

"אבל..." היסס טאקי. "לא ידעתי שאתה חבר קרוב של ג'ולי."

"ג'ורי," מלמל ג'ורי.

מאטסוג'ון החליט שאין טעם להעמיד פנים. "אני מתעניין בשלומו של ג'ורי, אבל אני בטוח

שעכשיו כשהוא עדיין קצת בהכרה אני יכול לדלות ממנו מידע על התקיפה. בבקשה!"

הוא נעץ מבט מתחנן באחותו הגדולה ובטאקי.

"אם אתה לא תצעק עליו ולא תרביץ לו, אני בטוחה שזה בסדר," אמרה מאטסומוטו.

"ממתי אני צועק ומרביץ?" התעצבן מאטסוג'ון.

"סתם צחקתי. אז תעזור לנו לסחוב אותו."

"נתראה אחר כך," אמר מאטסוג'ון לשלושת האראשים האחרים. "תספרו לשו."

***

"ג'ורי, מה אתה זוכר מהדקות האחרונות?" שאל מאטסוג'ון בשקט את ג'ורי המעורפל.

"טאקי קרא לי ג'ולי," מלמל.

ג'ורי היה במיטתו במרפאה, ומאטסוג'ון ישב לצידו על כיסא.

"אה. אתה לא זוכר משהו אחר? כמו מי שתקף אותך?" ניסה מאטסוג'ון.

"זה!" ג'ורי פתח את עיניו כל כך, עד שהן כבר לא נראו מלוכסנות. זה די הפחיד את

מאטסוג'ון. "הוא... בחיים לא הייתי חושב... למה הוא..."

"מי?" שאל מאטסוג'ון בבהילות. "מי זה היה, ג'ורי?"

"הוא טעה. ג'וני טעה. הוא לא היה צריך לחשוב ש..." ג'ורי נעצר.

"שמה?!" מאטסוג'ון כמעט צעק.

עיניו של ג'ורי התמלאו דמעות.

"תגיד למנהל," לחש ועיניו החלו להיעצם לאט-לאט. "תגיד למנהל שאח שלי..."

"שקוקי מה?" שאל מאטסוג'ון בהתרגשות.

"שאח שלי... חף מפשע." ואז עיניו של ג'ורי נסגרו לגמרי, והוא שקע בשינה עמוקה.

"אהה. אני מבין," אמר קול מאחורי מאטסוג'ון.

ג'וני דיבר עם נאקאי. הם שוחחו בשקט. לרגע מאטסוג'ון היה בטוח שג'וני הביט בו.

ג'וני הפסיק לשוחח עם נאקאי וניגש אל מאטסוג'ון וג'ורי הישן.

"אודה לך אם תחזור לחדר המועדון שלך," אמר ג'וני למאטסוג'ון. "כפי שאתה רואה, בית

הספר עלול להיסגר בקרוב. אני לא מעוניין שיקרו עוד תקיפות, ולכן אני מתכוון להכריז

שעל כל התלמידים לחזור לחדרי המועדון מיד."

"וזה כולל גם אותי," הניח מאטסוג'ון. 'רגע אחד...' חשב בליבו. 'נצטרך לעבור את המבחנים

שוב.'

"נכון. אני מודה לך שבאת לבקר את טאנאקה הצעיר, זה מאוד יפה מצידך."

"אין בעד מה," אמר מאטסוג'ון וקם. הוא נעץ מבט מהורהר בג'ורי.

לפני לא הרבה זמן הוא שכב מחוסר הכרה במיטה הזו בדיוק.

הוא העביר את מבטו בחדר והבחין גם בפוג'יגאיה, הינה, בחורינה ומאסודה ששכבו כל אחד

במיטתו. זה היה מראה מדכא. מאטסוג'ון הפנה אליהם את גבו ופנה אל דלתות המרפאה.

"מאטסוג'ון," אמר ג'וני ומאטסוג'ון סובב את ראשו.

"אם אתה כבר כאן, אני יכול לבקש ממך משהו?"

"ברור."

"אל תסתבך בצרות. יש לנו מספיק כאלו."

מאטסוג'ון נעץ בג'וני מבט תמה והנהן.

הוא יצא מהמרפאה והתנגש הישר בקוקי.

"תסתכל לאן שאתה הולך!" נהם קוקי לעברו.

"תסתכל אתה בעצמך!" ענה מאטסוג'ון אוטומטית ופער את עיניו. "רגע, זה לא כבר קרה לנו

פעם?"

"מה?" שאל קוקי והסתכל עליו כאילו הוא מזהה אותו רק עכשיו. "אה, מאטסוג'ון. זה אתה."

"לא, אתה בטח מדמיין," לגלג מאטסוג'ון.

"באתי לבקר את אחי," אמר קוקי בשקט. "תקשיב... זוכר שנפגעת ממרביצן בסוף משחק

הקווידיץ' ההוא? זה היה אני."

"אני יודע," אמר מאטסוג'ון ותהה למה קוקי מספר לו את זה.

"זה לא כוון אליך," אמר קוקי. "רציתי להסיח את דעתו של נינו כדי שיאוטומה יצליח לתפוס

את הסניץ', אז שילחתי אליו מרביצן בכל הכוח כי הוא היה רחוק ממני. אבל אז אתה

נכנסת... וחטפת את המרביצן במלוא העוצמה. רציתי לראות מה שלומך אבל ישנת. ולא

הרגשתי טוב בימים שלאחר מכן."

"הבנתי," אמר מאטסוג'ון. "שכח מזה. זה לא קרה מעולם."

"אתה בטוח?" שאל קוקי.

"ברור. לך לבקר את אח שלך, הוא אמנם ישן אבל אני בטוח שישמח אותו שאתה לצידו."

"אממ... תודה," אמר קוקי. "בטוח?"

"לך כבר, לפני שאתחרט," רטן מאטסוג'ון.

קוקי חייך.

וכל אחד מהם פנה לדרכו.

***

מאטסוג'ון עמד לרדת אל הצינוקים.

"מאטסוג'ון!!!" צעק מישהו. מאטסוג'ון הסתובב, תוהה מדוע כולם קוראים בשמו כל הזמן.

צ'ינן רץ לקראתו ונראה מבועת. "מאטסוג'ון! סוף-סוף מצאתי אותך!"

"מה קרה?" שאל מאטסוג'ון.

"זה אונו!" אמר צ'ינן בלי להפסיק להתנשף. פניו היו אדומים וניכר עליו שהוא רץ לפחות

קילומטר לפני שמצא את מאטסוג'ון.

"מה עם אונו?" שאל מאטסוג'ון. פחד אחז בו והוא אחז בצ'ינן. "הוא לא הותקף, צ'ינן. נכון?"

"לא," אמר צ'ינן ומאטסוג'ון נרגע.

"אוקיי, לא יכול להיות משהו גרוע יותר ממה שחששתי שקרה. אז מה העניין?"

"אונו פצוע," אמר צ'ינן.

"מה?"

"יותר נכון, הוא מתקשה לנשום. כל המורים התאספו בחדר המורים, ולא נתנו לי להיכנס

לשם, אז ישר רצתי לחפש אחד מאראשי כדי שתוכלו לעזור לו."

"איפה הוא?" שאל מאטסוג'ון.

צ'ינן אחז בידו והם התחילו לרוץ במעלה המדרגות, פנו ימינה, ואז פנו שמאלה ועלו

במדרגות פעם נוספת. קרוב למדרגות בקומה השלישית, הם מצאו את אונו.

הוא ישב על הרצפה, שעון על קיר ועיניו עצומות.

"אונו!" קרא מאטסוג'ון ומיהר אליו. הוא פנה אל צ'ינן. "צ'ינן, לא מעניין אותי שהמורים

מסתגרים להם שם. תגיד להם שזה מקרה חירום. שבור את הדלת אם צריך. מובן?"

צ'ינן הנהן במרץ וזינק במורד המדרגות. מאטסוג'ון כרע לצד אונו.

"אונו, אתה שומע אותי?" שאל מאטסוג'ון. "אתה יכול לדבר?"

אונו הנהן. "כן. אבל אני לא מסוגל לנשום עמוק. זה כואב."

"מה קרה?"

"זוכר שטאקי התפרץ לכיתה? בדרך הוא שכח את צעיף הנוצות הורוד שלו כאן במסדרון."

"ו...?" שאל מאטסוג'ון.

"כשעברתי כאן, ראיתי אותו וידעתי מיד שהוא שייך לטאקי. רציתי להביא לו אותו, אבל

ברגע שהרמתי אותו הוא הפך לנחש ונכרך סביבי. לא יכולתי לנשום."

"איך נחלצת?"

"צ'ינן עבר כאן במקרה והטיל לחש דיפינדו על הנחש, שקרע אותו לשניים." אונו

הצביע על רצפת המסדרון במרחק כמה מטרים מהם. גופה חצויה-לשניים של נחש הייתה

מונחת שם. מאטסוג'ון הצטמרר בלי להיות מודע לכך.

"בטח מישהו הטיל לחש אפל על הצעיף!" אמר מאטסוג'ון בכעס.

"כן. שמעתי צחוק מאחוריי והסתובבתי. ובאמת מי שהטיל הלחש עמד מאחוריי."

"מי זה היה?" שאל מאטסוג'ון.

אונו פקח מעט עיניו ונשם עמוק. פניו התעוותו מכאב.

ואז אונו אמר את השם של הבן אדם האחרון בכל היקום שהיה פוגע בו בכוונה וגם צוחק עליו

אחר כך.

"נינו."


ג'ון מאטסומוטו והחלום הקסום - פרק 9
I have a pain in my sawdust
oru_desu

פרק 9-היער האסור

שבע בערב.

"שמעת?"שאל טומה את מאטסוג'ון. "שוקלים לסגור את בית הספר."

"באמת?" שאל מאטסוג'ון. הוא לא היה מופתע כלל.

הם היו באולם הגדול ואכלו את הארוחה הרגילה.

האולם הגדול, שבדרך כלל היה מלא בפטפוטים ובקולות צחוק, היה שקט הערב.

"כן," המשיך טומה. "משרד הקסמים גילה הכול. ג'וני נלחם בהם, כמובן, אבל אפילו הוא

לא בלתי מנוצח, אתה יודע."

"כן," מלמל מאטסוג'ון.

טומה קימט את מצחו. "היי, אני מכיר אותך הרבה זמן. קרה משהו, נכון?"

"הם גילו כבר מה תקף את בחורינה ומאסודה?" שאל מאטסוג'ון מיד.

טומה נראה מופתע מהתגובה הפתאומית של מאטסוג'ון, אבל ענה: "לא. אף אחד לא יודע."

"אבל שמעתי שחושבים שמה שתקף אותם זה אדם זאב!" אמר מאטסוג'ון.

"נאקאי חושב שזה אדם זאב. אם תשאל אותי, הוא לא יודע מה הוא אומר."

"אבל נאקאי הוא מוסמך, לא? כלומר, ג'וני מעסיק אותו..." ואז מאטסוג'ון נזכר בג'ין ובנג'י

והבין כמה מטומטם היה הדבר שאמר עכשיו. "או שלא," חזר בו. "אבל אם זה לא אדם זאב,

אז מה כן?"

"אני לא יודע. אולי יצור שעוד לא גילו אותו עדיין. אם כי, זה באמת הגיוני שמדובר באדם

זאב."

"אתה לא סגור על עצמך."

"גם אתה לא."

טומה ומאטסוג'ון חייכו.

"טוב," אמר טומה וקם. "אני חייב למהר."

"שיעורי בית?" התעניין מאטסוג'ון.

"לא, סיימתי הכול מזמן. אני חייב לעזור לטאקי. לא יודע למה, אבל המנהל נתן לנו תפקיד

מיוחד הערב."

"איזה תפקיד?"

"לוודא שאף אחד לא מסתובב היום בחוץ," ענה טומה. "הוא אמר שאלה כללי בטיחות, בגלל

כל הדברים שקרו כאן לאחרונה. אז עכשיו אני וטאקי צריכים לפטרל במסדרונות עם צוות

המורים. לא יודע למה דווקא אני."

"אולי בגלל שאתה אחראי ובוגר?" הציע מאטסוג'ון. טומה בחן אותו היטב.

"אין לי שמץ של מושג אם אתה צוחק עלי או לא," הודה. "אבל אני אקבל את זה כמחמאה."

ובמילים אלו, הוא הסתובב ויצא מהאולם.

מאטסוג'ון גמר במהירות את שאריות האוכל שלו ויצא גם כן.

כשהגיע לאולם הכניסה, הוא הבחין שקוקי יוצא החוצה אל המדשאות.

לרגע, מאטסוג'ון התפתה לעקוב אחריו. אבל בסופו של דבר הוא פנה אל המדרגות היורדות

לצינוקים. יהיו לו מספיק הרפתקאות הערב. בזה הוא היה בטוח.

***

עשר בלילה.

"אני תוהה, למה קוראים לזה 'הבקתה של האגריד'?" שאל נינו.

"אומרים שפעם גר כאן מישהו בשם האגריד," ענה שו בקצרה.

הם עמדו ליד הבקתה חשוכת החלונות, מחכים לאונו.

"פעם?"

"עד השנה. הוא הלך לאנשהו. שמעתי שלירח דבש."

"חבל, כנראה שנכיר אותו רק בשנה הבאה."

"האגריד התחתן???" שאל מאטסוג'ון.

"אתה מכיר אותו?" שאל אייבה.

"קראתי עליו."

"היי, הוא מגיע!" אמר נינו.

"מי?" שאל מאטסוג'ון, "האגריד?"

"לא, אונו."

ואכן, אונו צעד לעברם.

"איפה היית?" שאל שו.

"טומה וטאקי כמעט תפסו אותי," ענה. "הייתי צריך להתחבא בתוך חליפת שריון, אבל אז

כשניסיתי לצאת נתקעתי. ואז החליפה בעטה אותי החוצה."

משום מה, האחרים לא נראו מופתעים כלל מהסיפור שלו.

"דרך אגב," לחש שו. "הבאתי כריכים, לכל צרה שלא תבוא."

"מקסים. עם הכריכים, שום דבר לא יוכל לפגוע בנו," אמר נינו בציניות.

"כריכים?" שאל אייבה. "אני בקושי מחזיק את ארוחת הערב."

"בגלל זה דאגתי לא לאכול הרבה מראש," ענה שו.

"טוב, אז הולכים?" שאל מאטסוג'ון, ולשמחתו, הקול שלו לא רעד כפי שחשש שיקרה.

שו ואייבה בלעו את רוקם. נינו העביר את משקלו מרגל אל רגל. רק אונו נראה רגוע.

אונו הביט בהם והבין שהם מודאגים. "אל תדאגו, יהיה בסדר," אמר והפתיע את כולם.

"זה המנהיג שלנו!" אמר נינו בחיוך שהיה אמור להסוות את הפחד שלו.

"הולכים," ענה אונו בקצרה. והם פנו אל העצים האפלים ונכנסו ליער.

"לומוס!" לחשו החמישה, ואורות נדלקו בקצות שרביטיהם.

"מגניב, זה בחיים עוד לא הצליח לי," אמר אייבה כשהביט באור שנדלק בקצה שרביטו.

"ששש... אתם עושים יותר מדי רעש," לחש מאטסוג'ון כשפילסו את דרכם בין הענפים.

"תזכרו," לחש שו. "אנחנו מחפשים אדם זאב. ברגע שאנחנו רואים אחד, אנחנו משתקים

אותו ביחד ולוכדים אותו. ואז נוכל לבחון אותו מקרוב."

"היה כתוב על זה משהו בספר להתאבדות," אמר נינו, בניסיון להיזכר.

"אבל מה אם הלחשים לא יעבדו?" שאל אייבה. "מה אם נחמיץ את המטרה?"

"במקרה הזה, נזרוק עליו את הסנדוויצ'ים ששו הכין לנו." נינו חייך בערמומיות.

"היי!" מחה שו. "זה בזבוז נפשע של אוכל יקר."

"זה או הכריכים או אנחנו," הזכיר לו נינו.

"נינו צודק הפעם," אמר אייבה.

"תפסיקו," רטן שו. "הלחשים בטוח יעבדו."

הם המשיכו לטפס מעל ענפים ולעקוף שיחים.

"אה!!!" צעק אייבה.

"מה?!" שאלו שו ומאטסוג'ון ביחד.

"משהו קפץ שם!" הוא אמר והצביע על אחד העצים. שו האיר בשרביטו על העץ.

"זו צפרדע, אייבאקה," אמר.

והם המשיכו ללכת.

"וואה!!!" קפץ אייבה.

"מה קרה?" שאל נינו.

"משהו נמצא שם! על הסלע."

הם בחנו את המקום שעליו דיבר. "זה רק צרצר, אייבה. תירגע."

"אה."

"נמשיך?" רטן מאטסוג'ון.

והם עברו עצים, ענפים, סלעים... והתקדמו עמוק יותר ויותר אל תוך היער.

"ייאה!" קרא אייבה.

"מה הפעם?" שאל מאטסוג'ון.

"יש משהו מאחורי השיח."

אראשי נאנחו. "אני אבדוק," אמר מאטסוג'ון.

הוא האיר בשרביטו על השיח והתקרב לעברו.

"רואה," אמר. "אין כאן כלו-" ואז, הוא השתתק.

יצור זאבי הביט בו מאחורי השיח. הוא נעץ בו מבט, ועיניהם נפגשו. ואז, צמרמורת קרה

עברה בגבו של מאטסוג'ון...

"רואאאאאאאאאאאררררררררררררררר!!!!!!!!" היצור זינק מאחורי השיח.

"אהההה!!!!!!!!!!!!" צעקו אראשי והתחילו לברוח. זאב האדם התחיל במרדף אחריהם.

מאטסוג'ון התחיל לרוץ במהירות מדהימה. הוא הרגיש כאילו החיים שלו תלויים בזה, דבר

שהיה נכון. הוא והאחרים כבר שכחו מהתוכנית. הם היו עסוקים בלהימלט מהיצור הצמא

לדם, ומבלי משים העמיקו יותר ויותר אל תוך היער.

"שו, הכריכים!!!" צרח אייבה תוך כדי מנוסה.

"מה איתם???" צעק שו בחזרה.

"תזרוק אותם!"

"אין סיכוי!"

מאטסוג'ון נתקל בשורש ענקי שיצא מהאדמה ומעד. הוא הרגיש בצעדיו המהירים של זאב

האדם ושמע את נשיפותיו. הוא הלך והתקרב אל מאטסוג'ון, שנפצע והתקשה לעמוד שוב.

'לא, אני לא יכול למות כאן,' חשב.

"מאטסוג'ון!" צעק אייבה.

ואז- "האווווו..." נשמעה יבבה חלושה מאחוריהם. מאטסוג'ון ידע שזאב האדם הפיק אותה.

הוא סובב את ראשו לאחור והספיק לראות את זאב האדם מסתובב לכיוון השני ונמלט.

כל אראשי מיהרו אל מאטסוג'ון.

"מה קורה כאן???" שאל שו.

"ראיתי אותו! הוא הלך!" אמר אייבה, מתנשם.

מאטסוג'ון העביר את ידו על שיערו וגילה שהוא פרוע לגמרי. "אולי הוא מתחבא איפשהו,"

אמר.

"אתה בסדר?" שאל שו והושיט לו יד לעזור לו לקום.

"ברור, למה שלא אהיה בסדר?" מאטסוג'ון נעזר בו ונעמד.

"זה היה נוראי. פחדתי שהוא יתפוס אותנו," לחש אייבה.

"מעניין איפה הוא," אמר נינו והביט סביבו בחשש.

"למה הוא ברח?" שאל שו.

"השאלה היא ממה הוא ברח," ענה אונו בקול שקט.

"מה זאת אומרת?" נדרך מאטסוג'ון.

"יש שם משהו," הסביר אונו והפנה את שרביטו המאיר קדימה. החמישיה לקחה נשימה

עמוקה.

והם התחילו להתקדם, שרביטיהם מאירים את דרכם. במרחק מטר מהם הייתה קרחת יער

קטנה. אראשי צעדו לתוכה. ונחשו מה. הם קפאו על מקומם.

חד קרן מת היה מוטל על האדמה. דם כסוף זרם מתוך פצע קטלני בגופו.

אבל זה לא היה הכי גרוע. משהו שתה את הדם הזה. משהו שחור, עוטה ברדס...

"אהההה!!!!!!!!!!!!" צעקו אראשי, לא בפעם הראשונה באותו הערב.

(שיא חדש: מעולם לא הצליחו להבהיל חמישה אנשים בבת אחת ובערב אחד כל כך הרבה

פעמים. אפילו לא בבית רדוף רוחות ;)

היצור עוטה הברדס הרים את ראשו. למרות שלא יכלו לראות את עיניו, הם ידעו שהוא

מסתכל עליהם. הם פשוט בהו בו, המומים. אונו התעשת ראשון.

"אקספקטו פטרונום!" צעק, ואור כסוף בדמות כלב ים זינק משרביטו ושחה באוויר לעבר

הסוהרסן.

"אקספקטו פטרונום!" צעק מאטסוג'ון, ופלמינגו כסוף יצא משרביטו.

"אקספקטו פטרונום!" צעקו נינו, אייבה ושו. שועל, קוף-סנאי וארנבת-שמוטת-אוזניים

כסופים הצטרפו אל שני הפטרונוסים האחרים.

האור העז שהפיקו הפטרונוסים סנוור את אראשי, והם עצמו את עיניהם.

הם פקחו אותם כשהאור העז והפטרונוסים נעלמו. הסוהרסן כבר לא היה שם.

"הצלחנו," נאנח מאטסוג'ון בהקלה.

"גם זה בחיים לא עבד לי לפני כן!" אמר אייבה.

"אולי אם תבוא לבקר כאן כל יום, הלחשים שלך תמיד יעבדו," גיחך נינו.

"לא תודה!" נחפז אייבה לומר.

"אז איך אנחנו חוזרים?" שאל מאטסוג'ון. הוא הרגיש את המתח של האחרים. וגם הוא לא

היה רגוע בכלל. זה לא כמו לקרוא דברים כאלו בספר.

"אולי..." היסס שו. הוא מלמל לחש, והניח את שרביטו על כף ידו. השרביט התחיל להסתובב

במהירות, כשבסופו של דבר נעצר. "הצד המחודד של השרביט פונה לכיוון צפון," הסביר.

"אז אנחנו צריכים ללכת..." הוא אמר והתרכז. "לכאן."

הם התחילו ללכת בחזרה לכיוון הוגוורטס. גם הדרך חזרה לא הייתה קלה.

הם פחדו שיתקלו ביצורים מסוכנים. כמו אנשי זאב, למשל.

ואם כבר אנשי זאב...

מאטסוג'ון נעצר ונינו התנגש בו. "איה!" אמר. "למה עצרת?"

"האדם זאב הזה!" אמר מאטסוג'ון בהתרגשות. "כשהוא הביט בי ראיתי את העיניים שלו.

אז הייתי מבוהל ולא הבנתי את זה, אבל עכשיו קלטתי שזיהיתי את העיניים האלה.

אלה היו העיניים של קוקי."

"אתה בטוח?" שאל נינו.

"במאה אחוז. ראיתי אותו מתגנב החוצה אל המדשאות, אחרי ארוחת הערב. ג'וני בטח אמר

לו לצאת מראש החוצה, כי טאקי וטומה היו אמורים לפטרל במסדרונות. וג'וני הרי יודע

על סוד כלשהו של קוקי."

הפעם מאטסוג'ון ידע שכולם יאמינו לו. אחרי הכל, גם הם היו עדי ראייה להימלטותו של קוקי

באותו זמן שבחורינה ומאסודה הותקפו.

"מה שבטוח," אמר נינו. "לפחות למדנו משהו שלא לומדים בבית הספר."

"שאפשר להסתדר בלי לזרוק סנדוויצ'ים על אדם זאב?" הציע שו (ואולי גם קיווה).

"לא. זה דווקא הכרחי. התכוונתי שאנשי זאב מפחדים מסוהרסנים. ראיתם איך הוא נמלט?"

...(שתיקה).

...(שתיקה).

...(שתיקה).

"אם זה היה בכלל סוהרסן..." אמר מאטסוג'ון. "אני מתכוון, אף פעם לא שמעתי על סוהרסן

ששותה דם של חדי קרן."

"סוהרסנים שואבים את הנשמה מהגוף של הבן אדם," אמר שו. "קצת הפתיע אותי שהוא לא

מיהר לעברנו ברגע שהוא ראה אותנו. ככה סוהרסנים פועלים בדרך כלל. מהר כל כך, הם

מתנפלים על הקרבן לפני שהוא מספיק להתגונן ו... אתם יודעים, 'מנשקים' אותו. מוצצים

באכזריות את הנשמה שלו."

"היה לך הרבה שיעורי התגוננות מפני כוחות האופל, אה?" אמר נינו.

"עדיין, זה היה סוהרסן מוזר," אמר שו.

"תגידו," אמר אונו. "מישהו מכם בכלל הרגיש ייאוש, כאב או כל אחד מהדברים שמרגישים

כשפוגשים בסוהרסן?"

אף אחד לא ענה. התשובה הייתה שלילית.

זה לא היה סוהרסן.

"אבל אם זה לא סוהרסן," לחש מאטסוג'ון. "מה זה כן היה?"


ג'ון מאטסומוטו והחלום הקסום - פרק 8
I have a pain in my sawdust
oru_desu

פרק 8-הספריה

"קישטה, מיצי," לחש מאטסוג'ון.

"אני לא חושב שזה יעזור," לחש נינו בתגובה. הם התחילו ללכת אחורה.

גברת נוריס התקדמה לעברם. הם נצמדו לקיר משמאלם בתקווה שתמשיך ישר בלי להרגיש

בהם. אבל אז, כשהשניים נשענו על הקיר, הוא נעלם לפתע ושניהם נפלו לאחור.

כשקמו במהירות, הם היו בתוך מעבר צר. הקיר שנעלם לפני רגע שב להיראות.

מהצד השני, הם יכלו לשמוע את נשיפתה הרושפת של החתולה.

"וואו, איזו הקלה," אמר מאטסוג'ון.

"כנראה שהקיר הזה הוא רק הולוגרמה," אמר נינו בהשתאות.

"אז היא יכולה לבוא לפה???" שאל מאטסוג'ון.

ואז הם שמעו מצידו השני של הקיר צעדים מלווים בקול. "מה ראית, יפתי?"

נשמעו רעשים עמומים, ואז פילץ' מלמל משהו ואמר: "המעבר הזה מוביל לספריה.

בואי נקדים אותם, גברת נוריס יקירתי."

החתולה יללה, והם שמעו צעדים מגושמים הולכים ומתרחקים.

"וואו, איזה מזל יש לנו," אמר נינו כשבחן את המפה. "הולך להיות פה מעניין. המעבר באמת

מוביל לספריה, אבל..."

"אבל?" שאל מאטסוג'ון בחשש.

"עוד תראה."

הם המשיכו במעבר ועלו על גרם מדרגות עקום ומזוהם, ומשם המשיכו הלאה.

בסופו של דבר הם נדחקו דרך מעבר צר ומשם יצאו מבין שתי ארוניות ספרים גדולות אל

הספרייה. מאטסוג'ון הבין על מה נינו דיבר מקודם: כשהמשיכו הלאה, הם הבחינו שפילץ'

וגברת נוריס עמדו בגבם אליהם, בפתח אל הספריה והמתינו להם. זה היה מראה משעשע.

נינו ומאטסוג'ון צעדו בין המדפים בשקט. אוקיי, כמעט בשקט.

מאטסוג'ון התנגש בקיר.

מה שמסביר למה אייבה שאל שאלה כל כך אדיוטית מוקדם יותר באותו יום.

כמובן שמאטסוג'ון היה מוכרח לגדף את הקיר, וגברת נוריס שמעה הכול.

היא השמיעה יללה חדה, ופילץ' נדרך. הוא הבין שהתלמיד המשוטט כבר נמצא בתוך

הספריה וצעק: "פולש!"

נינו ומאטסוג'ון זינקו בבהלה והתחילו לברוח.

"ימינה! מדור הספרים המוגבלים מימיננו!" סינן מאטסוג'ון מבין שיניו והם מיהרו להגיע אל

חלק קטן וחשוך במיוחד בספריה.

"איזה מהם?" שאל נינו בבהילות כשבחן את הספרים שהיו על המדפים.

מאטסוג'ון חילץ ספר עבה יחסית מבין הספרים האחרים. היה עליו ציור שהזכיר זאב, אם כי

היה בו משהו קצת שונה.

"בטוח שזה מה שאנחנו מחפשים?" שאל נינו.

"בוא נבדוק." מאטסוג'ון פתח את הספר בעמוד אקראי.

"האוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"

יללה חדה ופתאומית יצאה מתוך הספר. מאטסוג'ון סגר אותו בטריקה והחזיר אותו למקומו,

אבל כבר היה מאוחר מדי.

"מכאן!" נהם פילץ', והוא מיהר לכיוונם. כעבור רגע, הוא וגברת נוריס חסמו את היציאה

של מדור הספרים המוגבלים.

מאטסוג'ון ונינו נדחקו אחורה ככל שיכלו. אבל לצערם, הארונית שעליה נשענו הייתה מוצקה

לגמרי. הם היו לכודים.

" הא הא הא הא!" צחק פילץ' בניצחון. "אתה חושב שאני עיוור? אני יודע שאתה כאן.

אף אחד לא יעבור את ארגוס פילץ' ויעשה ממנו טיפש."

" מאטסוג'ון," לחש נינו. "שמחתי להכיר אותך."

"גם אני שמחתי להכיר אותי."

פילץ' וחתולתו הנתעבת צעדו לעברם, ושני האראשים ידעו בוודאות שהלך עליהם.

או לפחות חשבו.

בום! מדף ספרים שלם התמוטט מאחורי פילץ' וכמעט קבר את גברת נוריס תחתיו.

צחוק מטורף הדהד בספריה.

"פיבס!!!" קרא פילץ' בתדהמה. "זה היית אתה?"

המפחידן לא ענה. הוא היה עסוק בלהמשיך לצחוק ולנסות להשליך על גברת נוריס ספרים

נוספים.

"חכה-חכה, הפעם לא תצא בשלום מן העסק הזה!" צעק פילץ' והתחיל לרוץ אחרי פיבס

הנמלט כשגברת נוריס בעקבותיו.

נינו ומאטסוג'ון לא האמינו למזלם הטוב.

"תודה, אלוקים," מלמל נינו.

"מה עושים עכשיו?" שאל מאטסוג'ון.

"אני אומר שנלך, נרוץ, נטוס או איך שלא תקרא לזה לפני שנסתבך בצרות נוספות," ענה

נינו.

"ככה חשבתי."

הם יצאו באותה הדרך שבה הגיעו – המעבר הצר בין שתי ארוניות הספרים.

אם יצא לכם לשאול אחד מהם אם הם זוכרים כיצד חזרו לחדר המועדון, הם בוודאי לא

יזכרו. הם היו חצי רדומים. ברגע שהם הגיעו למיטותיהם, הם התמוטטו עליהן ונרדמו מיד.

באותו זמן הם חשבו שלא קיים דבר יותר מלחיץ, מסוכן, ומפחיד ממה שהם עברו הערב.

כמה שהם טעו.

*צחוק מרושע*

***

"תאמינו לי, לא קיים דבר מלחיץ, מסוכן ומפחיד יותר ממה שעברנו אתמול בערב," אמר נינו.

היה זה אחר הצהריים. אראשי ישבו בספריה ושוחחו ביניהם, תוך כדי עשיית שיעורי הבית.

מאטסוג'ון ונינו, שרוב הזיכרונות מהערב הקודם עדיין היו טריים במוחם, לא ממש שמחו

לחזור לשם. אבל הספרייה הייתה שקטה יחסית, ומסיבה זו הם הרשו לעצמם לדבר חופשי.

"זה נשמע כאילו היה לכם יותר מזל משכל," העיר אייבה.

"למאטסוג'ון היה מזל ולי היה שכל," אמר נינו וקרץ. מאטסוג'ון בעט בו מתחת לשולחן.

"דרך אגב," אמר שו. "אין לכם מושג מה גיליתי! מסתבר שהיה רשום על אנשי זאב בספר

הלימוד שלנו, חיות הפלא והיכן למצוא אותן. כנראה שסתם הלכתם אתמול לספריה."

מאטסוג'ון הזדקף. "מה זאת אומרת סתם הלכנו?"

"אתה לא רציני!" קרא נינו.

שו מיהר להתגונן, "אתם אלה שהתנדבתם ללכת! גיליתי את זה רק הבוקר. נתנו לנו לעשות

שיעורי בית עליהם."

"טוב, אני מקווה שאלה הרבה שיעורי בית," פלט מאטסוג'ון.

שו נאנח. "בכל אופן," הוא התחיל להגיד ונעצר משום שאונו נעץ בו מבט נוקב. "אה... בכל

אופן, לא היה כתוב עליהם הרבה מידע. כלומר, לא מידע על אדם זאב, אלא על זאב אדם.

מה שאני מנסה להגיד זה, שהם תיארו את צורת החיה של האדם זאב. ולכן לא נוכל

להשתמש במידע הזה ולזהות אנשי זאב אלא הם יהיו בצורת החיה שלהם."

"לא הבנתי כלום," אמר אייבה.

"במילים אחרות, אנחנו צריכים לראות אדם זאב בהשתנות שלו אם אנחנו רוצים לדעת איך

נראה אדם זאב."

"אני עדיין לא הבנתי," אמר אונו. מבטו היה עדיין נעוץ בשו.

שו התרגז. "מה?" הוא שאל את אונו בעצבנות.

"אני יכול להעתיק ממך את שיעורי הבית?" שאל אונו.

"אוף. טוב, בסדר." שו עמד להושיט לאונו את גיליון הקלף שלו, ואז עצר. "אבל אתה צריך גם

ללמוד בעצמך."

אונו לקח את גיליון הקלף, פתח אותו והתחיל להעתיק.

"אז כמו שכבר אמרתי, אנחנו צריכים לראות זאב אדם," המשיך שו.

"אבל איך נזהה אותו?" שאל מאטסוג'ון. "איך נדע שזה קוקי כשנראה את צורת החיה שלו?"

"לא בטוח שהוא אדם זאב," אמר שו.

"אני משוכנע שהוא כן."

"גם אם זה הוא, אולי כן נוכל לזהות אותו. הלילה יהיה ירח מלא. נוכל ללכת למקום שבו

אנחנו יודעים שיש אנשי זאב."

"לא משנה איפה זה, הפעם כולנו הולכים," הבהיר מאטסוג'ון.

"יש אנשי זאב ביער האסור!" קרא אייבה.

"ששש...!" נזפו בו האחרים. מאסודה ובחורינה בדיוק עברו קרוב אליהם, מחטטים במדפי

הספרים וצוחקים. אראשי המתינו שילכו לפני שהמשיכו לדבר.

"אז באנו להגיד-" התחיל מאטסוג'ון לומר.

"מה?" שאל שו את אונו, שהסתכל עליו ושוב נעץ בו מבט נוקב.

"אתה יכול להעתיק לי את הקאנג'י הזה?" שאל אונו.

"הפעם הגזמת. תשכח מזה," פסק שו.

אונו נעץ בו מבט חסר הבעה.

"טוב, נו," רטן שו ולקח את גיליון הקלף מאונו.

"אז נלך ליער האסור הערב?" שאל אייבה ונשמע מפוחד.

"אולי בעצם עדיף שלא?" שאל שו בחשש. "כלומר, זה מסוכן..."

"אל תדאג, אני איתך," אמר מאטסוג'ון בחיוך מרושע מעט.

"איזה יופי," אמר נינו. "אנחנו הולכים הערב לטייל ביער אפל ולצפות ביצורים אנושיים

שהופכים לזאביים ומכסחים כל בן אדם שנקלע בדרכם."

"אתה מתחיל להישמע כמו נג'י," רטן מאטסוג'ון.

"אז סיכמנו," אמר שו והניח את עט הנוצה שלו על השולחן. "הערב בעשר. ליד הבקתה של

האגריד." למרות הנחישות שלו, היה ברור שהוא לא מרוצה מהעניין.

"כן, ואני לא רוצה לשמוע אחר כך שלא הרגשתם טוב או שהיו פקקים בדרך," אמר נינו.

"אבל..." צייץ אייבה.

"כולם באים הערב," הוסיף מאטסוג'ון.

"הבנתם?" שאל נינו.

"הבנו אתכם בפעם הראשונה," אמר אונו, שלא נראה לחוץ כלל.

"יופי," אמר נינו וטפח לאייבה על השכם. "סיכמנו."

אראשי אספו את חפציהם ופנו ללכת. הם יצאו מהספריה וקפאו על מקומם. בחורינה

ומאסודה היו מוטלים על הרצפה. דם נזל מצווארם. סימני נשיכות היו על כל אחד מהם.

וקוקי, שעמד לפני רגע לידם, נמלט משם בלי להביט לאחור.


ג'ון מאטסומוטו והחלום הקסום - פרק 7
I have a pain in my sawdust
oru_desu

פרק 7-טיול לילי

"גלימת היעלמות אמיתית?" שאל שו בפליאה.

אראשי ישבו לצד האגם. השעה הייתה ארבע וחמש דקות אחרי הצהריים.

אונו ישב כשפניו אל האגם, ובידו חכה. הוא היה שקוע בדיג, ונינו ישב לצידו וסיפר לאייבה

ולשו פעורי העיניים על החבילה שמאטסוג'ון קיבל בערב הקודם.

"גלימה מהאלה שאם אתה מתעטף בהן אתה לא יכול לראות את עצמך?" שאל אייבה. "אז

איך אתה יודע שאתה לא הולך להתנגש בקירות?"

מאטסוג'ון גלגל את עיניו ואמר: "וזה לא הכול." הוא סיפר להם על ההתנהגות המוזרה של

קוקי, על השיחה ששמע בינו לבין ג'וני ועל הטירוף של נג'י.

"אתם חושבים שנג'י היה פעם אדם זאב?" שאל מאטסוג'ון כשאלת סיכום.

"יכול להיות!" קרא אייבה בהתרגשות, כאילו בזה הרגע הם עלו על משהו מדהים במיוחד.

"לפחות אנחנו יודעים מה עלה בגורלו של אותו בו," אמר נינו כבדרך אגב.

"אז מה אתם אומרים?" שאל מאטסוג'ון. "זה נשמע כאילו קוקי ממש קשור לעניין, לא?"

"אני לא בטוח," אמר שו בהיסוס. "כלומר... אתה וקאט-טון לא ממש מסתדרים, אז טבעי

שתחפש סיבות... אתה יודע, לשנוא אותם יותר."

"אבל זה באמת היה נשמע כאילו קוקי מסתיר משהו!" אמר מאטסוג'ון בעקשנות. "וג'וני

מחפה עליו! אני בטוח בזה."

"אז אתה חושב שקוקי תקף אותם?" שאל אייבה. "אפילו הוא לא נראה מספיק מפחיד

בשביל זה."

"אני לא סתם חושב שהוא תקף אותם. אני חושב שקוקי הוא אדם זאב."

האחרים נראו מופתעים. אפילו אונו הסיר לרגע את מבטו מהחכה שלו, כדי להביט

במאטסוג'ון ולוודא שהוא רציני.

"אדם זאב?" שאל שו.

"כן," אמר מאטסוג'ון. "תחשבו על זה. מי היה 'חולה' בדיוק מתי שפוג'יגאיה הותקף?"

"טוב-" התחיל שו לומר.

"מי ניסה כמעט להרוג אותי במשחק הקווידיץ'?"

"אבל זה לא קשור-" אמר נינו.

"אם לא אכפת לו לפגוע בי, אז גם בטח לא אכפת לו לפגוע באחרים. וחוץ מזה, אני זוכר

את הלילה שבו הינה הותקף. זה היה ירח מלא - הסתכלתי החוצה באותו זמן, ומי לא הרגיש

טוב בדיוק בימים שלאחר מכן? וגם, אם קוקי היה אמור להיות חולה, מה הוא עשה שם

בדיוק כשמצאו את פוג'יגאיה?"

"יש לך הוכחות?" שאל אונו.

מאטסוג'ון שתק.

"אם אתה באמת רוצה לדעת אם הוא אדם זאב, אתה צריך לדעת איך אדם זאב נראה,"

אמר אייבה. "אולי תשאל את נג'י?" הציע.

כל אראשי מלבד מאטסוג'ון הסתכלו עליו בהפתעה, כאילו לא ציפו שיגיד דבר כל כך חכם.

"נכון!" אמר שו. "נג'י בטוח ידע-"

"נו, אז אני מספר לכם, שאלתי אותו כבר!" התרגז מאטסוג'ון. "או שאולי לא הקשבתם לחלק

הראשון בסיפור שלי?!"

"אה..."

"הממ..."

"האמת-"

"אני הקשבתי," אמר אונו.

"תודה באמת," התרגז מאטסוג'ון. הוא החליט שכל זה בזבוז זמן גמור וקם ממקומו.

"אבל חכה רגע!" קרא שו. "אני יודע איך נגלה אם אתה צודק. חייב להיות ספר בספריה

שמדבר על אנשי זאב-"

"נכון!" אמר נינו וזינק, מוכן לרוץ לספריה.

"-במדור הספרים האסורים," סיים שו את דבריו והסתכל על נינו.

"אה," אמר נינו באכזבה והתיישב שנית.

"ואין סיכוי שיתנו לנו להיכנס לשם. אנחנו צעירים מדי."

אראשי צחקו, ואז מאטסוג'ון אמר: "נצטרך להתגנב לשם כשאיש לא רואה. לדעתי כדאי

בלילה."

"רעיון טוב," אמר נינו.

"השאלה היא מי יעשה את זה," ציין אייבה.

"נכון, חמישה זה יותר מדי," אמר שו. "מספיק אחד או שניים."

"טוב... אני מכיר טוב את הטירה, ולמאטסוג'ון יש את הגלימה," אמר נינו. "אני חושב ששנינו

צריכים ללכת."

"אוקיי!" אמר אייבה.

"מוסכם. זה בסדר, אונו?" שאל שו ומירפק את חברו.

"כן, אבל תיזהרו," אמר אונו והוסיף: "פילץ'."

"ברור," אמר מאטסוג'ון.

לרגע הייתה שתיקה של הסכמה, ואז החכה של אונו החלה לנוע בפראות.

אונו נעמד וניסה לאחוז בה, אך הדבר שנתפס בה היה חזק כל כך עד שכמעט משך אותו

למים. כל אראשי נרתמו לעזור, ובכוחות משותפים משכו בחכה.

הדבר שנתפס בה משך חזק יותר.

אראשי עשו כמוהו.

הדבר הזה משך חזק עוד יותר.

ואז לפתע זרועה דיונונית עצומה תפסה את החכה של אונו ומשכה אותה עמוק אל תוך מי

האגם, ולמרות כל מאמציהם של אראשי, החכה אבדה לנצח.

אונו היה שקט במשך כמה שניות ואז אמר: "חבל, זאת הייתה חכה טובה."

נינו טפח על שכמו כדי לנחם אותו. "אל תדאג, אני אקנה לך חכה חדשה."

"אוקיי," אמר אונו בלי להתווכח.

"טוב, שיהיה לכם בהצלחה," אמר אייבה וקם. "אני חייב לעשות את השיעורים בשיקויים, או

שג'ין יכעס."

"גם אני," נזכר אונו.

"אבל אמרת לי שהוא הביא לכם אותם שלשום!" אמר שו לאייבה. "אני לא מבין איך אתם

נותנים לזה לקרות לכם. מה אם לא תספיקו?"

"נקשקש משהו," אמר אייבה-האופטימי-תמיד.

"טוב, נתראה עוד כמה שעות בארוחת הערב," אמר מאטסוג'ון.

***

אחרי ארוחת הערב מאטסוג'ון נכנס לחדרו. הוא פתח את מזוודתו ולבש פיג'מה, מתוך

כוונה לעבוד על שאר יושבי החדר (מלבד נינו, כמובן 3:) שהוא הולך לישון.

הוא התלבט אם להשליך את הגרב הישנה הממולאת-בצמרור דרך החלון, אבל הצמרור

היה שקט לשם שינוי, ולכן החליט לחוס עליו, לפחות בינתיים.

(האמת היא שהצמרור מצא פתח מילוט מהגרב מזמן – היה בה חור. הוא ירד עד לחדר

המועדון וזינק אל האח, שבדיוק מישהו שפך לתוכה משום-מה אבקת פלו. מאז איבדנו אותו.)

כאשר יאמאפי, קאמה ונינו הלכו סוף סוף לישון, מאטסוג'ון המתין.

לא נראה זכר ליוקויאמה, ומאטסוג'ון הניח שהוא עדיין בחדר המועדון.

בסופו של דבר, הוא קם, ולאחר שווידא שיאמאפי נוחר ושקאמה כבר לא מתהפך, הוא ניגש

למיטתו של נינו.

"נינו..." לחש. "אתה ער?"

"לא."

"יופי. בוא."

נינו קם והוא ומאטסוג'ון נכנסו מתחת לגלימה. ואז הם ירדו ויצאו מחדר המועדון.

כשהגיעו לקומת הכניסה, נינו ביקש ממאטסוג'ון לעצור. הוא חיטט בכיסיו עד שמצא את מה

שחיפש: יריעת קלף ישנה.

"זה..." התחיל מאטסוג'ון לומר.

נינו שלף את שרביטו והצמיד את קצהו לנייר.

"הנני מצהיר בזאת חגיגית שאני מחפש צרות," לחש נינו.

שירבוטים החלו להופיע על המפה בהדרגה. מאטסוג'ון התרשם. זו הייתה מפה של

הוגוורטס. בחלקה העליון של המפה הייתה רשומה מעין כותרת: מפת הקונדסנינו.

"מאיפה השגת אותה?" שאל מאטסוג'ון.

נינו חייך במסתוריות והביט במפה. "היי, תראה!" הוא הצביע על נקודה מסוימת.

"מעבר לעיקול במסדרון - אלה יוקויאמה ויאסו. בוא נראה מה הם זוממים."

הוא ומאטסוג'ון המשיכו הלאה ופנו ימינה. המפה צדקה. יוקויאמה ויאסו באמת צעדו שם

ושוחחו ביניהם. ולא היה להם שמץ של מושג ששני אנשים עטופים בגלימת היעלמות עוקבים

אחריהם.

"אני באמת חייב ללוות אותך עד לשירותים?" שאל יוקויאמה, מעמיד פנים שאין לו כוח, אם

כי, היה בולט מאוד שקולו רועד ושהוא לא מפסיק להסתכל לכל הכיוונים.

"אני מפחד!" ייבב יאסו. "מה אם המפלצת שתקפה אותם תופיע פתאום? אני לא רוצה להיות

לבד."

"פחדן," גיחך יוקויאמה, שכמעט מת מפחד. "חסר לך אם יתפסו אותנו."

מזווית עינו, מאטסוג'ון ראה את נינו מחייך.

"הם נראים עייפים, נכון?" הוא שאל את מאטסוג'ון, שחייך גם כן מפני שהבין לאן הוא חותר.

"לגמרי."

"כמה מסכנים."

"כן."

"אולי נשלח אותם למיטות?"

"אני אומר שנלך על זה."

נינו ומאטסוג'ון היו כעת ממש קרובים ליוקויאמה ויאסו. שני הקאנג'אנים נעצרו במקומם.

"שמעת משהו?" שאל הנתעב בעצבנות.

"מה?! מה?!" נבהל יאסו.

"ששש... סתום!" גער יוקויאמה. הוא הסתובב והביט הישר דרך שני האראשים.

אבל הוא לא באמת ראה אותם, לרוע מזלו.

נינו הושיט את ידו ונגע בכתפו של יאסו, שקפץ מהפתעה. "אהה! זה היית אתה???" הוא

שאל את יוקויאמה.

"מה?"

אפילו מאטסוג'ון, שדווקא היו לו יחסים טובים עם יוקויאמה, לא התאפק ובעט ברגלו.

יוקויאמה צווח. "איה!!!"

נינו בעט ביאסו מאחור, והמסדרון כולו התמלא בצווחותיהם של שני קאנג'אנים מבועתים.

"זו המפלצת!!!" צרח יאסו.

כאינסטינקט, יוקויאמה דחף את יאסו והתחיל לברוח.

"חכה לי!!!" צעק יאסו מאחוריו וברח גם הוא.

אילו היה עוצר ומקשיב, היה שומע בוודאי את צחוקם של נינו ומאטסוג'ון.

"זה היה גדול," אמר מאטסוג'ון.

"ששש... תראה, משכנו את תשומת ליבה של אורחת לא רצויה," לחש נינו והצביע.

ואכן, החתולה הנתעבת של פילץ' השרת, גברת נוריס, עמדה בקצה המרוחק של המסדרון,

זנבה נע בחדות מצד לצד.

ופתאום, בלי כל אזהרה, היא התחילה ללכת לעברם.


ג'ון מאטסומוטו והחלום הקסום - פרק 6
I have a pain in my sawdust
oru_desu

פרק 6-מתנות, סודות ואנשים עם בעיות

באותו ערב, מאטסוג'ון ונינו שבו לחדר המועדון. מאטסוג'ון קיים את ההבטחה שהבטיח

לעצמו, והדבר הראשון שעשה כשנכנס לחדרו זה לתחוב את הצמרור הננסי הסגול לתוך

אחת מגרביו הישנות. מצב רוחו לא השתפר בהרבה. הוא ירד למטה אל חדר המועדון

והתיישב ליד אחד השולחנות. הוא לקח בובה קטנה של טאקי, שלא הפסיקה לחייך

ולנופף ולשחק עם בובות נוספות. מאטסוג'ון עדיין לא סלח לו על שהוריד נקודות לסלית'רין.

הוא הניח אותה על השולחן ופיזר מסביב קלפים של טאקי מתפוצץ. "תראה," הוא אמר

לנינו בגיחוך. "טאקי מתפוצץ." אחד הקלפים התפוצץ פתאום, ומיד לאחר מכן כל שאר

הקלפים עשו כמוהו, בשרשרת. החיקוי הקטן של טאקי, שעמד במרכז המעגל, קפץ

מהפתעה וצווח בקול דקיק. כמה נוצות ורודות נשרו מהצעיף של הבובה הזעירה.

נינו עמד לפתוח את פיו כדי להגיד על כך משהו, אך בדיוק אז יאמאפי הגיע, כשבידיו

חבילה. "הנה אתה," הוא אמר למאטסוג'ון. "קח את זה ממני. לפני שתי דקות הגיע לחדר

שלנו ינשוף משוגע. הוא פיזר מליון נוצות על המיטה שלי ולא הסכים ללכת עד שלקחתי

את זה ממנו." הוא הושיט למאטסוג'ון את החבילה. מאטסוג'ון לקח אותה.

היא הייתה קלה להפתיע. היו מפוזרות עליה נוצות בגוני אפור. על החבילה היה כתוב

בכתב בלתי-קריא כמעט: מאטסוג'ון.

יאמאפי הסיר את מבטו ממאטסוג'ון והבחין בבובה של טאקי. הוא הרים אותה ובחן אותה

מקרוב. "היי, אני יכול לקבל את זה?" שאל את מאטסוג'ון בהתלהבות.

"מה? כן, בטח." מאטסוג'ון היה עסוק בחבילה וכלל לא הקשיב.

"תודה!" יאמאפי הלך משם, כשהבובה בידו. משום מה, היא נראתה רגועה יותר אצלו מאשר

אצל מאטסוג'ון.

"תפתח את זה," יעץ נינו.

"אבל..." מאטסוג'ון היסס. זה ברור שלא כדאי לפתוח חבילה אם לא ידוע מי הוא השולח.

"מה זה כבר יכול להיות? פצצה?"

"לא. אבל אולי אייבה מצא בסופו של דבר צמרור ננסי סגול גדול יותר."

"זה לא מזמזם."

"אולי זה מת," הציע מאטסוג'ון בתקווה.

"אם אתה לא פותח, אז אני מוכן," אמר נינו, שסקרנותו בלטה מאוד.

"בסדר, אני פותח." מאטסוג'ון קרע את נייר העטיפה.

"וואו!" קרא נינו.

מאטסוג'ון היה נטול-מילים. מסתבר שבתוך החבילה הייתה גלימת היעלמות כסופה.

מאטסוג'ון פרש אותה. היא הייתה גדולה מאוד, לא היה קשה להסתתר מתחתיה.

"תנסה אותה," ביקש נינו.

מאטסוג'ון התעטף בגלימה. כל גופו נעלם מלבד ראשו. הוא הסיר מעצמו את הגלימה, וגופו

שב להיראות.

"מגניב!" אמר נינו. "זה שימושי אם נצטרך להתגנב מתישהו." הוא קרץ.

מאטסוג'ון הנהן בהסכמה, חיוך מרוצה על פניו. העטיפה שהייתה זרוקה על הרצפה משכה

את תשומת ליבו. הוא הרים אותה וחיפש בתוכה, למקרה שהשולח השאיר פתק או כל פרט

אחר שיחשוף את זהותו. אולם הוא לא מצא דבר. הוא הפך את העטיפה כדי לראות אם

כתוב עליה משהו נוסף בלבד שמו. שום דבר.

"ראית פתק נופל או משהו כשהוצאתי את הגלימה?" שאל מאטסוג'ון את נינו.

נינו הניד בראשו. "אני לא חושב, אבל בוא נבדוק."

הם הזיזו ספרים וכיסאות וחיפשו. אולם לא מצאו דבר. מאטסוג'ון בחן שנית את שמו על

החבילה וניסה לראות אם הוא מזהה את הכתב. הוא לא היה בטוח. הכתב היה כתוב בדיו

שחורה נפוצה. זה לא עזר הרבה.

"אני יודע," אמר נינו פתאום. "נשאל את האחרים, אולי הם יזהו את הכתב של השולח."

מאטסוג'ון הסכים, והם עלו לחדר כדי להתכונן לשינה. הוא תחב את הגלימה בזהירות אל

תוך מזוודתו ותוך כדי כך, הגיע למסקנה שאולי היום הזה לא נורא כל כך.

המזוודה שלו הייתה מבולגנת לגמרי, אבל לא היה לו את הכוח לסדר אותה, או למנוע מגרב

ישנה ומסריחה במיוחד לקפץ בתוכה עקב הדבר שזמזם וצייץ בפנים. הכול יחכה למחר.

***

מאטסוג'ון העביר דף נוסף בנביא היומי, מחפש אחר מידע.

"שום דבר," התלונן. היה זה בזמן ארוחת הבוקר, אחרי בואם של הינשופים.

כרגיל, ינשוף הביא לו את העיתון, ומאטסוג'ון חיפש כתבה שעוסקת בהוגוורטס.

"הם לא כתבו שום דבר על התקיפות ההן," אמר. "אתם חושבים שבית הספר מנסה

להשתיק הכל? זה נשמע הגיוני. למעשה, אני בטוח בכך. ג'וני בטח מפחד שהוגוורטס

תיסגר, אז הוא משתיק הכול. יש סיכוי שהנביא היומי לא יודע על זה שום דבר. נכון?"

הוא הרים את ראשו כדי להקשיב לדעותיהם של האחרים. אבל שאר אראשי היו עסוקים

מכדי לענות. משמאלו, נינו היה באמצע להאכיל את אונו בכפית, וממולו שו ואייבה

היו באמצע לשתות משקה חדשני, שוקצפת, מכוס אחת בעלת שני קשים בצבעים שונים.

לרגע מאטסוג'ון בהה במפלס השוקו והקצפת היורד בתוך הכוס, וברגע השני הוא הטיח

את העיתון בכעס על השולחן ושאל: "אתם מקשיבים לי בכלל???"

כשלא נשמעה מהם תגובה, מאטסוג'ון החליט לשם שינוי לוותר. הוא התחיל לחשוב (כן, עד

כמה שזה נשמע מוזר, מאטסוג'ון חשב) על מה ששמע מנאקאי באותו לילה.

נאקאי חושב שמדובר באדם זאב. אבל פוג'יגאיה הרי נמצא פצוע במסדרון. לא ייתכן שיהיה

פשוט כל כך לאדם זאב להגיע רחוק בתוך טירת הוגוורטס בלי שמישהו יבחין בכך, לא?

וגם לא הגיוני שמישהו גרר אותו עד לשם בלי למשוך תשומת לב.

'אלא אם כן,' חשב מאטסוג'ון, 'האדם זאב הזה הוא אחד מאיתנו. מהמורים או מהתלמידים.'

ואז, צמרמורת נוספת עברה בו, בלי שהיה מודע לכך. הוא נזכר במבט שקוקי נעץ בו.

כאילו הוא חושד בו.

כאילו הוא חושד בו שהוא יודע משהו...

"מאטסוג'ון, אתה שומע אותי?"

מאטסוג'ון התנער. "לא. מה אמרת?"

"צריך ללכת לשיעור," אמר נינו. "אתה בסדר? אתה ממש חיוור. כאילו ראית אדם זאב או

משהו."

מאטסוג'ון הרהר מעט. "תוכל להגיד לנה-צ'אן שאני לא מרגיש טוב? יש משהו שאני חייב

לברר."

נינו זקף גבה. "אוקיי, אבל אם תתחיל להתעמת עם מישהו מקאט-טון עוד פעם, אפילו אני

לא אוכל לעזור לך."

"אני יודע, אפילו אתה," גיחך מאטסוג'ון וקם ממקום מושבו.

האמת היא, שלהתעמת עם מישהו לא היה אצלו אפילו בתכנון. הוא התכוון לנסות משהו

פסיכי עוד יותר. הוא התכוון לשאול מישהו מנוסה כדי לדעת איך אפשר לזהות אדם זאב.

וזה לא סתם מישהו מנוסה.

מאטסוג'ון יצא מהאולם הגדול והתחיל לצעוד. כעבור כמה דקות הוא עמד מול משרדו של

נג'י. מאטסוג'ון לקח נשימה עמוקה ביותר ודפק על הדלת.

"היכנס," נשמע קול. מאטסוג'ון נשם עמוק שנית ופתח את הדלת, ועצר את עצמו מלצרוח.

נג'י עמד מולו, כשהוא מחזיק שלד בגודל טבעי של בן אדם ביד אחת ומברשת בשניה.

"בדיוק נכנסת כשהברשתי את בו. הוא נראה נפלא היום!" נג'י צחק, ומאטסוג'ון זכר לאטום

את אוזניו לפני שיקרע לו עור התוף. הוא ניצל את הרגע כדי להתבונן סביבו.

מהתקרה היו תלויות עצמות יבשות. המדפים היו מלאים באיברים של יצורים שונים.

מאטסוג'ון אפילו הבחין בכף יד של אדם.

על השולחן היו מונחים הרבה ספרים עם מלתעות, זרועות, ועוד דברים שמאטסוג'ון

החליט שלא לנסות להבין מהם. הוא תהה אם הספרים עצמם עשויים מיצורים חיים.

צבע הקירות והתקרה היה אדום כדם, וצבע הרצפה היה שחור כלילה.

החלונות היו אטומים בקרשים, ובחדר היה ריח עמום של ריקבון.

מאטסוג'ון שקל לוותר על תוכניתו ולברוח, אולם החליט להיות נחוש.

"אהמ... פרופסור," הוא אמר. "יש לי שאלה."

נג'י נעץ בו מבט קריר. "אם המנהל שלח אותך, תגיד לא שאני לא מוכן בשום פנים ואופן

להשליך את בו-קון -" כשאמר זאת, הוא החווה בראשו לעבר השלד הצחור, "לאגם. מי

ישיר לו כשהוא בודד? מי יצחצח אותו? מי ירקוד אי-"

"המנהל לא שלח אותי," מחה מאטסוג'ון, "בסך הכול רציתי לשאול כיצד אפשר לזהות אדם

זאב כשרואים אחד."

נג'י נראה מופתע. "אה!" הוא אמר, וחייך חיוך מדושן מעונג. "כן, אנשי הזאב... יצורים

ייחודיים ביותר. הוא הופכים לזאביים בכל ליל ירח מלא, והם מסוכנים מאוד לבני אדם.

אתה מבין..."

"אוי לא," מלמל מאטסוג'ון.

"כי כשאנשי זאב רואים בני אדם, הם מגיעים אליהם, תופסים אותם, ואז הם חושפים את

שיניהם הקטלניות, ובזמן שהקורבן בועט, מיילל, זועק לעזרה וצורח, הם נושכים אותו.

וכשהם נושכים אתו, הם מרגישים נפלא. התחושה הזו... כשאתה נושך מישהו... כאילו

אתה שותה מים צלולים... כאילו אתה מעביר את המחלה שלך למישהו אחר.

כאילו אתה הורג מישהו, שזו הרגשה שמימית ביותר..." נג'י נאנח בחולמניות, ואז פנה

אל מאטסוג'ון. "אתה מכיר את ההרגשה?"

"לא!" אמר מאטסוג'ון, מבועת. הוא צעד לאחור וכמעט כשל בכניסה למשרד.

"לאן אתה הולך?" שאל נג'י, "לא תישאר לכוס תה איתי ועם בו-קון? אתה לא רוצה לארח

לנו לחברה?"

"לא תודה, פרופסור. אני מאחר לשיעור." מאטסוג'ון הסתובב, ויצא מהחדר.

כשהיה במסדרון, הוא הביט לרגע לאחור ואז פרץ בריצה של החיים שלו.

הוא לא עצר עד שנעמד מול הכניסה לחדר המועדון. "אראשי פור דרים!" צעק, וקולו הדהד

ברחבי הצינוקים. כשהשער נפתח, הוא נכנס בשעטה אל חדר המועדון וזינק אל אחת

הספות. לאחר שישב שם כמה דקות, הוא נרגע ונזכר שהוא אמור לקחת מנאקאי

אישור היעדרות עקב מחלה, כדי שאחותו לא תחקור אותו מאוחר יותר.

הוא קם ויצא מחדר המועדון השומם. השער נסגר בחריקה מאחוריו.

הוא עלה לאולם הכניסה ומשם המשיך הלאה. המרפאה הייתה בקומה הגבוהה ביותר,

ומאטסוג'ון עשה את דרכו לאט מאוד. כשהגיע למסדרון של כיתות, הוא נעצר פתאום.

"מצטער," נשמע קול מרוחק מימינו. מאטסוג'ון הפנה את מבטו והבחין שהדלת של אחת

הכיתות הייתה פתוחה מעט. הוא התקרב והציץ לתוכה.

הכיתה הייתה ריקה כמעט לגמרי, פרט לשני אנשים שעמדו זה מול זה ושוחחו.

קוקי, וג'וני בכבודו ובעצמו. מאטסוג'ון הקשיב בסקרנות לשיחתם.

"אמרתי לך כבר. תהיה מוכן. מה אם יגלו את זה? האופן הלא זהיר שבו אתה פועל מסוכן

לכולם מאוד. אם זה יימשך, כל בית הספר עלול לגלות זאת, ומשם המרחק קצר לכך

שכל יפן תדע. אני לא מעוניין בכך, ואני לא רוצה שהפופולאריות שלך ושל כל קאט-טון

תתמוסס לנגד עינינו. אני דורש ממך! כשמגיע התאריך, אל תישאר כאן. לך לצריף המצווח

וחכה שם. אני מבין שאתה משוכנע שאין לך יד בדבר, אבל מי אמר שכל הזכרונות שלך אכן

נשמרים אצלך לאחר מכן?"

"אבל זו לא אשמתי!" פלט קוקי בכעס. "אני לא יכול לשלוט בזה. וזה שכמה כבר חושדים בי

לא הופך את זה ליותר קל."

"מי חושד בך?"

"טוב..."

"אני חושב שהכול בראש שלך. אף אחד לא יעלה על זה, אם רק תנהג כמו שאני אומר לך.

ואל תתייעץ עם פרופסור נאגאסה. הוא כבר יצא מדעתו מזמן."

"אם הוא יצא מדעתו, אז למה הוא מורה בבית הספר הזה?"

"לא היו עוד מועמדים. ועכשיו, אם תסלח לי, אני מוכרח לשוב למשרד שלי. יש לי כמה

עניינים לטפל בהם."

מאטסוג'ון מיהר להתרחק מהדלת והסיר תמונה קרובה, שמאחוריה היה מעבר סודי

שימושי למי שמעוניין לעוף משם כמה שיותר מהר. הוא הספיק לפני שג'וני עבר שם.

'טוב, באשר לנג'י, עכשיו הכל ברור,' הוא חשב בזמן שפילס לו את דרכו במסדרון הצר.

'אבל עכשיו אני עוד יותר לא מבין. אם קוקי הוא אדם-זאב, וג'וני יודע את זה, למה ג'וני

לא עושה כלום? ואולי קוקי הוא לא אדם-זאב?"

מאטסוג'ון הגיע בסופו של דבר למרפאה. הוא מצא את נאקאי וביקש ממנו אישור

היעדרות. נאקאי נעץ בו מבט ארוך ואמר: "מה שתרצה, רק שתדע שאתה האחד-עשר היום

שמבקש ממני דבר כזה. אתם חייבים להפסיק להתפלח משיעורים, או שאיאלץ לעשות

משהו בנידון." נאקאי חתם למאטסוג'ון על פתק, ומאטסוג'ון הודה לו ולאחר מכן יצא

משם.

כשהגיע בסופו של דבר לכיתת שינויי הצורה, הוא ניגש אל אחותו הגדולה והביא לה את

האישור. מכיוון שהיו להם שעתיים של שינויי צורה על הבוקר, מאטסוג'ון התיישב מאחור

בכיתה והשיעור נמשך כרגיל. באמצע השיעור, פתק עף אל שולחנו והוא זיהה את כתב היד

של נינו: היום בארבע ליד האגם. מאטסוג'ון הרים את מבטו ותפס את מבטו של נינו, שקרץ

לו. מאטסוג'ון הנהן.


ג'ון מאטסומוטו והחלום הקסום - פרק 5
I have a pain in my sawdust
oru_desu

פרק 5-קרבנות

כשמאטסוג'ון התעורר שוב, החשכה הייתה מוחלטת. הוא שמע לחשושים מימינו, והפנה את

ראשו. שני אנשים - שלאחר שעיניו הסתגלו לחושך הוא הבחין שאלו נאקאי ואחותו הגדולה -

נשאו מישהו בידיהם והניחו אותו על המיטה מימין לזו של מאטסוג'ון.

"מה קרה לו?" לחש נאקאי.

"אני לא יודעת. מצאתי אותו בחוץ. הוא היה מחוסר הכרה," ענתה פרופסור מאטסומוטו

בלחישה.

"היה איתו מישהו?"

"לא. כשמצאתי אותו כבר היה עשר וחצי. אף אחד לא הסתובב בחוץ. מה אתה חושב על

הסימנים האלה?"

מאטסוג'ון ראה אותה מצביעה על התלמיד.

"מיד נראה. לומוס!" אור שיצא מתוך קצה שרביטו של נאקאי זרח על פניו של התלמיד.

מאטסוג'ון היה דיי בטוח הוא רואה את הינה.

"זה נראה כמו נשיכה של אדם זאב," לחש נאקאי בדאגה.

"אדם זאב?!"

"ששש...! את תעירי אותו."

מאטסומוטו ונאקאי הפנו את ראשיהם לעבר מאטסוג'ון, שמיהר לעצום את עיניו ולהעמיד

פנים שהוא ישן.

"מה נעשה?" לחשה מאטסומוטו.

"בינתיים, כלום. נחכה שהוא יתעורר, ואז נברר אם הוא זוכר משהו. אני מקווה מאוד שאני

טועה," הוסיף בשקט. "זה יהיה נורא בשבילו להפוך לאדם זאב."

"אנחנו חייבים לידע את המנהל, ליתר ביטחון."

"כן, לכי. אני אשגיח עליו בינתיים." מאטסוג'ון עצם את עיניו שנית כאשר אחותו חלפה על

פניו ויצאה מהחדר. נאקאי כיבה את האור בשרביטו ומיהר אל אחד הארונות. מאטסוג'ון

הפנה את ראשו בחזרה אל הינה ותהה מהי הסיבה שבגללה הוא בכלל הסתובב בלילה

בחוץ. ובעודו תוהה, הוא נרדם שנית.

***

"בוקר טוב!" מאטסוג'ון עבר את השיא בקפיצה לגובה לפני ששב ונחת על המיטה שלו.

"מ..מ..מה???" הוא מילמל.

"איך אתה מרגיש?" שאלו אראשי בעליזות, "שמענו שישנת יומיים שלמים! איך עשית את

זה?" הוסיף נינו.

"באמת?" אמר מאטסוג'ון והתמתח. האחרים הקיפו אותו ונראו שמחים מאוד.

"בזמן שישנת, היינו בהוגסמיד," סיפר שו. "אתה לא יודע מה מוכרים שם!"

הוא הראה לו את כף ידו, שעליה צעדה בלי הפסקה בובה זעירה שנראתה בדיוק כמו שו

ונופפה להם.

"לקחנו מלא כאלה. ברגע שהמוכרים ראו אותנו, הם התחילו לחלק לנו אותם שם בחינם!"

הסביר אייבה בהתלהבות. "וגם שמרנו לך הרבה. איזו מהן אתה רוצה?"

הם הושיטו למאטסוג'ון תיק שהיה מלא בבובות דומות, כולן בדמות של אחד מהג'וניז וכולן

הולכות ומשוויצות בלי הפסקה. מאטסוג'ון חיטט בתיק ומצא בובה זעירה של עצמו, לבושה

בחולצה ירוקה מנצנצת עם האותיות MJ עליה, מכנסיים בגוני ורוד וסגול מנצנצים וכובע

פונפון.

"האחד הזה יפה, אני אקח אותו," אמר מאטסוג'ון והרים את החיקוי הזעיר שלו.

"דרך אגב, שמענו שהינה מאושפז כאן," אמר נינו והפנה את מבטו אל הינה, ששכב מחוסר

הכרה במיטה השנייה.

"שמענו שחושבים שנשך אותו אדם זאב," אמר אונו.

"החדשות מתפשטות כאן ממש מהר," אמר נאקאי שהופיע לפתע וניגש אליהם. "אבל

לטובתו של מוראקאמי, אל תדברו על זה יותר מדי ביניכם."

"אני יכול ללכת עכשיו?" שאל מאטסוג'ון וחשב בליבו: 'נראה אותו אומר לי לא.'

"כן, אתה יכול," אמר נאקאי והפנה את גבו אליהם.

"יש!" אמרו שפתיו של מאטסוג'ון ללא קול והוא זינק ממיטתו בהבעה של הקלה.

אבל לפני שהוא הספיק לצאת מהמרפאה אייבה אמר לו: "רק רגע! יש לי משהו להביא לך."

הוא שלף משקית דבר שנראה כמו כדור פרוותי קטן בצבע סגול שהשמיע קולות זמזום.

"מה זה? ספוג לניקוי חלונות?" שאל מאטסוג'ון.

"זה צמרור ננסי!" אמר אייבה. "הייתי קונה לך אחד גדול יותר, אבל לא מצאתי אחד כזה

בצבע סגול." הוא הושיט את הצמרור למאטסוג'ון. מאטסוג'ון אחז בו בין אצבעותיו והתבונן בו

כאילו היה כדור מהסוג שחיפושיות זבל בדרך כלל אוספות.

"תודה, אייבה. זה מאוד... יפה מצידך."

"אין בעד מה."

דלת המרפאה נפתחה, וצ'ינן יורי התפרץ פנימה בהתלהבות.

"היי!" הוא אמר לאראשי ופנה אוטומטית אל אונו. "מה קורה? תראה, השגתי בובה שלך!"

צ'ינן פתח את כף ידו והראה לאונו הנבוך בובה זעירה בדמותו שלו. בניגוד לרוב הבובות

מאותו הסוג, הבובה לא עשתה הרבה. היא רק נשמה ומצמצה מדי פעם.

צ'ינן הושיט למאטסוג'ון מצלמה ושאל: "אתה יכול לצלם אותנו? ביחד?" הוא נעמד לצד אונו

וחייך. אונו, שלא היה לו נעים לסרב, נשאר עם פנים חתומות. הוא נאלץ להיכנע גם כשצ'ינן

התחנן שאונו ייתן לבובה הזעירה לשבת על הכתף שלו. כשהטקס המביך הסתיים, צ'ינן

הודה להם מקרב ליבו על שהקדישו לו מזמנם ויצא מהמרפאה. אראשי יצאו בעקבותיו.

כשהגיעו למדרגות, מאטסוג'ון הרגיש שאצבעותיו לחות והביט בהם.

הצמרור ליקק אותם במרץ. 'הדבר הראשון שאני עושה הערב,' החליט בליבו, 'זה להיפטר

מהיצור הזה. וכמה שיותר מוקדם, יותר טוב.'

***

החדשות על הינה המאושפז במרפאה אכן התפשטו מהר ברחבי הוגוורטס.

אמנם הן לא עוררו כל כך הרבה רעש – אבל הן בהחלט מנעו ממאטסוג'ון להתרכז בשיעור

השיקויים. ג'ין הוריד לו 10 נקודות על חוסר הקשבה ועוד 10 נקודות על חוסר הקשבה מכיוון

שמאטסוג'ון לא הקשיב כשג'ין הוריד לו את העשר נקודות הקודמות.

לקאמה, לעומת זאת, ג'ין העלה נקודות מסיבות כגון, שהוא עומד זקוף יותר ממאטסוג'ון

ומדבר בנימוס יותר ממאטסוג'ון. מיותר לציין שלמאטסוג'ון היה מצב רוח רע במיוחד.

לג'ין יש עמדת כוח עליו והוא יכול להעניש אותו בכל רגע שירצה. וגם, הוא לא הבין מדוע,

אבל הזיכרון של הינה מחוסר ההכרה לא הניח לו לרגע.

מה תקף אותו? האם הינה יזכור זאת לאחר שיתעורר, אם בכלל? למה הינה הסתובב בחוץ?

כשנשמע הצלצול, מאטסוג'ון אסף את חפציו ומיהר לכיוון היציאה. הוא הרגיש שהוא מוכרח

לפרוק את המצב רוח הרע שלו על מישהו. הוא הפנה את ראשו שמאלה והבחין בקאמה,

שפנה אל המדרגות. מאטסוג'ון חייך. אחרי הכל, עדיין יש לו עם מי לשחק.

"היי, צב!"

קאמה הסתובב והביט בו.

"איך זה שג'ין מעלה לך נקודות אחרי שהסתכסכתם? אתה חושב שהוא מנסה לפצות אותך

על זה שהוא נטש אותך והשאיר אותך לסבול לבדך?  על זה שהיית כל כך אומלל עד

שהתחלת לטחון אוכל במקום לבלות איתו?"

"סתום," סינן קאמה מבין שיניו.

"אתה אפילו לא מכחיש. אני כל כך מרחם עליך. אם הייתי במקומך, הייתי גורם לו להצטער

על זה מזמן. איזה מזל גרוע יש לך שאתה לא אני."

"למה אתה מתכוון?" שאל קאמה.

"אני כבר מההתחלה זיהיתי כמה הוא בן אדם יהיר, מתנשא ואפס שמשליך את החברים שלו

לזבל. אני מופתע, חשבתי שתהיה חכם מספיק בשביל להבחין בזה לפני כן ולהתחבר

לאנשים הנכונים."

"זה לא עניינך עם מי אני מתחבר," מלמל קאמה.

"מה, אמרת משהו? לא משנה. אני גם ככה לא מעוניין לשמוע. ובכל זאת, למה אתה ממשיך

להתחנף אליו? אולי אתה מקווה שתחזרו להיות חברים? זה לעולם לא יקרה. כדאי

שתוותר-"

"תפסיק כבר!!!"

לקאמה נמאס. הוא השליך מעליו את תיקו והתחיל לרוץ לכיוונו של מאטסוג'ון.

מאטסוג'ון התחיל לברוח. הוא עלה במדרגות וזינק ימינה, למסדרון ראשי.

"נראה אותך תופס אותי, צב," אמר מאטסוג'ון והסיר שטיח קיר, שמאחוריו היה גרם

מדרגות נוסף ששימש כקיצור דרך. קאמה מיהר בעקבותיו. הם רצו זה אחרי זה, כשבסופו

של דבר, מאטסוג'ון נעצר אל מול קיר ריק. הוא התחיל ללכת ולחלוף על פני הקיר במהירות,

כשהוא ממלמל: "אני זקוק למקום דוחה צבים, אני זקוק למקום דוחה צבים, אני זקוק למקום

דוחה צבים..." דלת הופיעה לפתע מתוך הקיר ומאטסוג'ון פתח אותה וזינק פנימה.

כשהוא הסתובב לאחור, הוא הבחין שרודפו נמצא שני צעדים בלבד מפתח החדר.

קאמה נכנס אל החדר. רגע אחד הוא עמד שם... וברגע השני - משב רוח פתאומי חבט בו

והעיף אותו אחורה, אל מחוץ לחדר. והדלת נסגרה.

מאטסוג'ון נשם לרווחה והביט סביבו. הוא התבונן בהשתאות בערימות על גבי ערימות של

חסה רעילה, מלכודות ללכידת צבים ותרסיסים דוחי צבים.

"בשביל מה אני צריך את זה?" הוא חשב לעצמו.  ואז, חיוך הופיע על פניו.

הוא הרים את אחד מהתרסיסים דוחי הצבים והכניס אותו לכיסו. זה יכול להיות שימושי.

הוא המתין דקה בערך, ואז, כשהחליט שהשטח פנוי, הוא יצא מהחדר וצעד לכיוון כיתת

הלחשים.

לרוע מזלו, קאמה היה באותו בית של מאטסוג'ון ולכן היה אמור ללמוד איתו גם בשיעור

הזה.

לכן, אין צורך להסביר כיצד ייתכן שהם נפגשו שוב אל מול כיתת הלחשים.

"אתה פה!" אמר קאמה ושלף את שרביטו.

"לצערך," ענה מאטסוג'ון ושלף את שרביטו גם כן.

לרגע שניהם בהו זה בזה וכיוונו את שרביטיהם אחד אל השני, מחכים שהאחר יתקוף ראשון.

"תעצרו מיד!" שמעו קול נוזף. מאטסומוטו וג'ין מיהרו לעברם. ג'ין אחז בקאמה ומאטסומוטו

מיהרה לעצור את מאטסוג'ון מלירות קללה.

"מה נראה לכם שאתם עושים?" נזפה. "להתחיל קרב ככה במסדרון... יש לכם מזל שעצרנו

אתכם!"

"עזבי אותי, נה-צ'אן!" אמר מאטסוג'ון וניסה להתנער מאחותו הגדולה.

היא נעצה בו מבט חמור. "פרופסור מאטסומוטו בשבילך. וכדאי שתפסיק מיד עם ההתנהגות

הזו, או שאני-"

"תענישי אותי?" הקניט אותה מאטסוג'ון.

"לא. אבל אני אספר לאמא."

מאטסוג'ון החוויר. אבל אז, קאמה הוריד את שרביטו והחזיר אותו לכיסו.

האם יש הזדמנות טובה יותר מזו?

"פטריפיקוס טוטאלוס!" צעק מאטסוג'ון והלחש החמיץ את קאמה כחוט השערה.

"ג'ון!" קראה מאטסומוטו, שנדהמה מהחוצפה שלו.

וכאילו כדי להוסיף על כל העניין, טאקי הגיע אליהם. סיכת המדריך שלו נצצה באור הלפידים

שהיו על הקירות.

"מאטסוג'ון, אני מאוד מאוכזב ממך," הוא אמר. "עשר נקודות מסלית'רין."

אם למאטסוג'ון היה מצב רוח רע מלפני כן, קשה לתאר מה הרגיש כעת.

שני המורים הניחו לו ולקאמה ושיחררו אותם אל שיעורם. קאמה ומאטסוג'ון נעצו זה בזה

מבטים רצחניים ואז נכנסו לכיתה. טאקי, שלמד יחד איתם, נכנס גם כן.

מאטסוג'ון התיישב ליד אונו, ומזווית עינו ראה את קאמה ניגש לטאקי.

"היי," הוא לחש לטאקי, "ראית את קוקי?"

"טאנאקה-קון במרפאה. הוא לא מרגיש טוב," ענה טאקי. ואז הוא פנה להמשיך לדבר עם

יאמאפי, שישב לצידו.

"אה," אמר קאמה ונראה מאוכזב. הוא התיישב בסוף הכיתה, לבד.

רוב השיעור התנהל כרגיל. עקב מצב רוחו הרע של מאטסוג'ון, הוא לא הצליח לבצע את

לחש ההרחפה אפילו פעם אחת. כשהשיעור נגמר, כולם ארזו את חפציהם הרבים ויצאו אל

מחוץ לכיתה. מאטסוג'ון נכנס בזרם היוצא מהכיתה. כשלפתע, כולם הפסיקו ללכת.

מאטסוג'ון התנגש באונו, שנעצר בפתאומיות גם הוא. הסיבה לכך הייתה פוג'יגאיה טאיסוקה.

הוא שכב על הרצפה, מחוסר הכרה. דם זלג מצווארו.

תלמידים נוספים יצאו מכיתות אחרות ושוחחו ביניהם בהתלהבות. כשהם הבחינו בפוג'יגאיה,

נעצרו אף הם. מאטסוג'ון הרים לרגע את ראשו, והבחין בקוקי. הוא נראה נורא – שערו היה

פרוע ופניו היו חיוורות. הוא כנראה השתחרר מהמרפאה דקות ספורות קודם לכן.

קוקי חש במבטו של מאטסוג'ון והרים את ראשו. עיניהם נפגשו.

מאטסוג'ון הרגיש צמרמורת קרה לאורך גבו. משהו לא בסדר. קוקי המשיך להביט בו כמה

שניות ואז הסיר ממנו את מבטו ושב להביט בפוג'יגאיה. ואז, הוא הסתובב והתחיל להתרחק

משם בצעדים איטיים.

"הצידה. זוזו הצידה!" פקד טאקי. התלמידים פינו לו מעבר והוא ניגש אל פוג'יגאיה.

כמה מורים ניגשו לעזור לו. הם הרימו את התלמיד הפצוע והחלו לשאת אותו.

מאטסוג'ון ידע שהם הולכים אל המרפאה. קהל התלמידים התלחשש בינו לבין עצמו.

"מה קרה לו?"

"איכס, זה היה דם!"

"הוא יהיה בסדר?"

מאטסוג'ון לא הקשיב. הוא הרגיש רע ותהה כמה היום הזה יכול להידרדר.

הוא ואונו עקפו כמה תלמידים מהאפלפאף והמשיכו הלאה במסדרון.

מאטסוג'ון הרגיש שמשהו מטריד אותו. ואז הוא הבין שעכשיו הולכים להיות שני תלמידים

במרפאה. פוג'יגאיה והינה. ולא ידוע מהו הדבר שגרם להם לכך.


?

Log in